דפי מאורות (5773-01)

ארבע הוספות נתקנו בימי הגאונים לאמרם בתוך ברכות העמידה: שתי הוספות בשלוש ברכות ראשונות – "זכרנו" ו"מי כמוך", ושתי הוספות בשלוש ברכות אחרונות – "וכתוב לחיים טובים" ו"בספר החיים".

 

 

הזכרת הזיכרון

כבר כתבו המבארים כי עיקר תקנתם היה לאמרם בתפילת ראש השנה, ורק בתקופה מאוחרת יותר הורחב תחום אמירתם לכל עשרת ימי התשובה. כך אכן מציין רבי יצחק בער בסידורו הדקדקני "עבודת ישראל" (רדלהיים תרכח). מאחר שההוספות מיוחדות לראש השנה ששמו ועניינו "זיכרון תרועה" ונקרא בנוסחי התפילה גם "יום הזיכרון", ברור כי בכל ארבע ההוספות תופיע מילה הבאה משורש הזיכרון, ובלשונו: "ועל כן בכולם הלשון זכירה".

כך בראשונה "זכרנו לחיים", בשנייה "זוכר יצוריו לחיים", בשלישית "וכתוב לחיים טובים" (אמנם לא מופיע כאן שורש הזכור, וראו הערתי בהמשך), וברביעית יחזור הזיכרון בביטוי "בספר חיים [...] נזכר ונכתב".

על מה שכתב "בכולם" יש כמובן לתמוה, וכפי שצוין שבאמירת "וכתוב" לא מופיע שורש הזכור. נראה לי לומר, אף כי אין לי ראייה מדעית לכך, כי ייתכן שבנוסח מקורי היה כתוב "וזכור לחיים טובים כל בני בריתך" ואולי "וזכור וכתוב", שהרי כבר נאמר שהוספות אלו עיקרן לראש השנה. כך מופיעה הצמידות "זכירה וכתיבה" גם ב"זכרנו לחיים" וגם "בספר החיים נזכר ונכתב". אכן, בהמשך דבריו כותב בעל "עבודת ישראל" שהנוסח השלישי הוא "זכור רחמיך וכתוב וכו' " והוא אולי דומה למה ששיערתי. 

 

הבקשה לחיים

עוד מאפיין לכל ארבע ההוספות הוא הבקשה והאזכור של החיים. "זכרנו לחיים", "מלך חפץ בחיים", "זוכר יצוריו לחיים", "וכתוב לחיים" ובאחרון "בספר חיים" ו"לחיים טובים ולשלום". ניתן לומר בבירור שתוספות אלו, המשתמשות במילים המיוחדות של זכירה וחיים, מכוונות היטב לימים הנקראים ימי הזיכרון, כדברי חכמים בברייתא:

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה? (ראש השנה לב, ב).

 

לשון נופל על לשון

עוד יש לציין, על פי דרכו ודבריו של בעל "עבודת ישראל", שכל הוספה התחברה לברכתה בקשר ענייני ולשוני. בברכת האבות נאמר הנוסח "וזוכר חסדי אבות [...] למען שמו באהבה". על כן נסמכה לו התוספת "זכרנו לחיים [...] וכתבנו [...] למענך וכו' ", היינו הישענות על "למען" כבוד ה' בעולם. ההוספה השנייה נצמדה לביטוי "מי כמוך בעל גבורות" וממשיכה תוך שימוש באותה מטבע לשונית "מי כמוך אב הרחמים". בשלישית: "וכתוב לחיים טובים" ניתן לומר שנסמך לביטויי "ועל נפלאותיך וטובותיך" וכן בהמשך "הטוב כי לא כלו רחמיך". וכמובן, האחרון "בספר חיים ברכה ושלום" מוזכר בברכת השלום "שים שלום". ובלשונו של רבי בער "וככה בכולם הלשון נופל על לשון".

 

זכירה וכתיבה

כדי להעמיק ולחקור את משמען של התוספות נביא את הערתו של רבי חיים ויטאל (תלמידו וכותב תורתו של האר"י) בספרו הגדול "פרי עץ חיים" (שער הכוונות, דרושי ראש השנה), בשינויי מילים להקלת ההבנה:

וראיתי שנויים בתוספות אלו, כי באבות תקנו זכירה וכתיבה. ובגבורות מי כמוך, זכירה לבד בלי כתיבה ובהודאה, כתיבה לבד. ובשים שלום, זכירה וכתיבה (נזכר ונכתב).

הספר הקבלי "פרי עץ חיים" לרבי ויטאל מביא הסבר קבלי להבדלים ולהבחנות שהעלה לעיון, אולם ננסה להסביר את הדברים על דרך הקרובה יותר לפשט הדברים ולתובנות נגלות. נפתח במובאה מתוך הערתו של בעל ה"פרי צדיק", רבי צדוק הכהן מלובלין (תקפג–תרס) הכותב בדרשתו לראש השנה (סי' יט): "זכרנו הוא כנגד הנשמה, וכתבנו כנגד הגוף".

הזיכרון הוא דבר רוחני מאוד, הוא החוש או התכונה היותר רוחנית שיש באדם, שאינו צמוד לשום גורם גשמי. האדם זוכר עצמים, מנגינות ואפילו תחושות. הזיכרון הוא שמימי, ואולי זו כוונת רבי צדוק שכתב שזכרנו הוא "כנגד הנשמה". לעומת זאת הכתיבה היא הקצה השני של התכונות. בכתיבה מממש האדם את הרעיון לכלל אותיות נראות למסגרת מוצקה וגשמית ועל כן היא מחוברת לגוף. אם נרצה לארגן את המושגים נאמר כך: הזכירה היא נשמתית ושמיימית, והכתיבה היא גופנית וארצית.

מכאן ננסה לאבחן את ההבדלים. באבות אנו מחברים שמים וארץ שהם הם האבות המרכיבים את השכינה בארץ, ועל כן יבואו השניים, גם הזכירה וגם הכתיבה. בגבורות השייכות היא לה' ועל כן תובא בו הזכירה בלבד. בהודאה תבוא בקשת הזכירה ולסיום ייכללו השניים בבקשת הסיכום "ניזכר ונכתב".

יהי רצון שיקויים בנו "נזכר ונכתב לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל, לחיים טובים ולשלום".

 

הרב יוסף אנטמן

מרצה בהתמחויות לתושב"ע ולתנ"ך

 

 

 

 

קבצים להורדה:

בראשית תשעג.pdf

מחבר:

אנטמן, הרב יוסף

דוא"ל:

[email protected]