עיונים בסידור התפילה - תפילת העמידה – משיח בן דוד "את צמח דוד"

תוספתא ברכות (ג, כה) מסבירה מדוע התפילה כוללת שמונה עשרה ברכות ומוסיפה הנחיות כיצד לצרף ברכות שונות:

שמונה עשרה ברכות שאמרו חכמים כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים" כולל של מינים בשל פרושין, ושל גרים בשל זקנים ושל דוד בבונה ירושלם. אם אמר אלו לעצמן ואילו לעצמן יצא.

ממקור זה עולה שהיו ברכות שונות שהיה מקובל לומר, אך ברגע שנקבע המספר שמונה עשרה מובאת הנחיה כיצד לצרף ברכות שונות לברכה אחת ובכך לשמור על המסגרת של שמונה עשרה ברכות. יש להניח שהברכות השונות גובשו מתוך שלל תפילות ונוסחאות שהילכו בקהילות ישראל, והתוספתא מדגישה מרכיבים שחשוב שיהיו קיימים בתפילה, וביניהם "ושל דוד בבונה ירושלים". התוספתא משקפת את המציאות בארץ ישראל שבה הייתה הברכה על ירושלים ועל צמיחת בית דוד ברכה אחת שנחתמה ב"אלוקי דוד בונה ירושלים". לעומת זאת בבבל חולקה התפילה לשתיים: האחת ב"בונה ירושלים" והאחרת ב"מצמיח קרן ישועה". לפי הבבלי (ברכות כח ע"ב) ברכת המינים תוקנה ביבנה על ידי שמואל הקטן וכך הגיע מספר הברכות לתשע עשרה.

המקורות המתייחסים לסדר של תפילת שמונה עשרה מציינים שמבנה התפילה מורכב משלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות העוסקות בשבחו של מקום, ואילו יתר י"ב הברכות האמצעיות עוסקות בצרכיו של האדם:

ר' אחא בשם ר' יהושע בן לוי אף מי שהתקין את התפילה הזאת על הסדר התקינה שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות האחרונות; שבחו של מקום והאמצעיות צרכן של בריות (ירושלמי, ברכות ד ע"ד [ב, ד]).

בהמשך, ר' אחא בשמו של ר' יהושע מנסה לתת הסבר הגיוני לי"ב הברכות האמצעיות. הוא מציין שכל ברכה מבוססת על קודמתה: "חוננו דעה", ואם "חננתנו דעה" אז "רצה תשובתנו" וכך הלאה. אולם הסדר ההגיוני נשתבש לדבריו בסוף כיוון שהיה צריך להיות קודם "שומע תפילה" ואחר כך "בונה ירושלים". תשובתו היא שסמכו זאת לפסוק מישעיהו (נו, ז) שגם שם בניית ירושלים מופיעה קודם לשומע תפילה: "והביאותים להר קודשי" (="בונה ירושלים") ואחר כך "ושמחתים בבית תפילתי" (="שומע תפילה"). אמוראים אחרים הסמיכו את סדר הברכות לרצפי פסוקים במקרא (ירושלמי שם). לעומת זאת, רב אסי סובר שלברכות האמצעיות אין סדר ולכן אם טעה באחת מן הברכות הללו יחזור למקום שטעה בו, בניגוד לשלושת הראשונות או האחרונות שאם טעה בהן צריך לחזור לברכה הראשונה או לברכת הודאה (בבלי, ברכות לד ע"א)

אולם כשאנו מעיינים בשתים עשרה הברכות האמצעיות, שש הראשונות אכן עוסקות בצרכיו האישיים של האדם, למעט הברכה של "גואל ישראל" שלא ברור מדוע היא ממוקמת בחלק זה. לעומת זאת, שש הברכות האחרונות עוסקות בצרכים לאומיים וכוללות את התפילה לבניין ירושלים ולבואו של משיח בן דוד. תמיהה נוספת היא שאם מדובר אכן בבקשות פרטיות, מדוע הן נאמרות בלשון רבים ולא בלשון יחיד?

עזרא פליישר מציע הסבר שתפילת שמונה עשרה הותקנה ביבנה והיא מוקדשת מלכתחילה כולה לענייני האומה ולא לצרכיו הפרטיים של האדם. לדבריו, כשאנו בודקים את ברכותיה האמצעיות של תפילת שמונה עשרה לאור ידיעה זו נקל להבחין ברצף הגיוני והתפתחותי מברכה לברכה. י"ב הברכות מוצגות בסדר כרונולוגי מגובש והגיוני ומציעות תכנית מודרגת לשיקום האומה, ממצבה בהווה ההיסטורי, שהוא זמן מועט לאחר חורבן הבית ועד לחידוש המיוחל של העצמאות המדינית והרוחנית בעתיד. י"ב הברכות אכן מחולקות לשתיים: המחצית האחת  מתייחסת למצבם של ישראל בהווה ומבקשת לו תיקון, והמחצית השנייה עוסקת באחרית הימים ומבקשת רחמים על האומה שתיגאל. מובן אפוא מדוע י"ב הברכות האמצעיות נכתבו בלשון רבים. נצטט מדבריו של פליישר:

הם [ישראל] מבקשים שהקב"ה יחונן אותם דעת להבין את מצבם ("חונן הדעת") לידע למה נתמוטט עליהם עולמם ונחרב עליהם בית מקדשם וניטלה מהם עצמאותם. אילו נחונו בדעה – היו יודעים שעוונותיהם גרמו שייענשו והיו חוזרים בתשובה ("הרוצה בתשובה"). בזכות תשובם היה ה' מכפר על עוונותיהם וסולח להם ("חנון המרבה לסלוח"). מחילת עוונותיהם היתה פותחת פתח שער לתיקון מצבם: הקב"ה היה גואל אותם (בהווה) מכל צר ומשטין ופורענויות ("גואל ישראל"). ומרפא את חוליהם ("רופא חולה עמו ישראל") ונותן להם מחייה להתקיים בשעבודם עד עת קץ ("מברך השנים"). עד כאן לתיקון מצב האומה בהווה, שהוא תיקון זמני, נחוץ אבל לא מספיק: כי תיקונה האמיתי של האומה אינו בהווה אלא בעתיד, שבו בסופו של תהליך מודרג ואיטי, תשוב אל קדמותה ותזכה שוב בעצמאותה. תהליך אסכטולוגי זה אלה שלביו: תחילה יקבץ ה' את נדחי ישראל אל אדמתם ("מקבץ נדחי עמו ישראל") וישיב את שופטיהם כבראשונה, כלומר יציב בראשם מנהיגות ראויה והוגנת ("אוהב צדקה ומשפט"), ויעקרו מתוכם את המינים ("מכניע זדים"), וירבה את החסידים וצדיקים וחכמים וגרים ("מבטח לצדיקים") ויבנה להם את ירושלים ויכונן שם כיסא לבית דוד ("בונה ירושלים") ולבסוף יצמיח להם מלך מבית דוד למלוך עליהם ולהושיע אותם ("מצמיח קרן ישוע"). את כל הבקשות האלה שוטחת האומה לפני אלוהיה, ומוסיפה עליהן בקשה ממנו שיטה אוזן לכל בקשותיה ("שומע תפילה").[1]

 

[1] ע'  פליישר,  "תפילת שמונה עשרה  –  עיונים באופיה, סדרה, תוכנה ומגמותיה"  תרביץ סב (תשנ"ג), עמ' 179–223.