דפי מאורות (5772-35)

בגמרא, ברכות כח ע"ב כתוב:

רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה. הני שמונה עשרה, תשעה עשרה נינהו? אמר ר' לוי: ברכת הצדוקין (המינים) ביבנה תקנוה (רש"י - לאחר זמן מרובה). ת"ר שמעון הסקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקין? עמד שמואל הקטן ותקנה. לשנה אחרת שכחה והשקיף בה (רש"י - חשב לזכור אותה) שתים ושלש שעות ולא העלוהו. אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו בברכת הצדוקים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא? שאני שמואל הקטן דאיהו תקנה.

 

 

שמואל מתקן לבקשת רבן גמליאל הנשיא את ברכת המינים. שנה לאחר מכן "שוכח" שמואל את הברכה כאשר הוא חזן ולא עוצרים אותו מלשמש שליח ציבור. כאשר נשאלת השאלה בבית המדרש למה לא מפסיקים את תפילתו והרי רב יהודה בשם רב אומר שמי שטועה בברכת המינים חייבים לעצור אותו כיוון שיש לחשוד שמא "התפקר", עונים שכיוון שהוא תיקן את הברכה לא קיים חשש כזה.

קיימים מספר נוסחים לברכה, אבל רובם כוללים בקשה מה'  שהמלשינים, המינים, הזדים, הרשעים יאבדו, ייעקרו, יישברו, ימוגרו, יוכנעו.

נעמוד רק על שתיים מהתמיהות על דברי הגמרא: למה היה כה קשה לחבר את הברכה? איך ייתכן ש"שמואל הקטן" "שוכח" ברכה שתיקן לבקשת רבן גמליאל?

 

מקובל להניח שהברכה נתקנה כנגד כתות שונות שהיו בתקופתו של רבן גמליאל. חלק מהכתות היו תלמידי ישו הנוצרי.

היו שראו בתקנה מבחן לנאמנותו של שליח הציבור. אם הש"ץ נמנה, חס ושלום, על חברי אחת מהכתות, הוא לא יסכים "לברכם" בתפילה. במקרה כזה יאותר האדם ויגורש מבית הכנסת ומהקהילה. המינים, לפי פירוש זה, הם הנוצרים המוקדמים והברכה היא אחת מהכלים של רבן גמליאל להילחם בהם ובהשפעתם.

 

בגמרא, ברכות י ע"א מסופר:

הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה.

 

הגמרא מספרת על ברוריה, אשתו של ר' מאיר, שאומרת לבעלה לא לקלל את הפוחזים המציקים לבעלה שאיננו מבקשים להכחיד את החוטאים, אלא את החטאים. בסופו של מעשה ר' מאיר מתפלל עליהם והם חוזרים בתשובה. כלומר הגמרא מקבלת את עמדתה שאל לנו להתפלל על מות הרשעים אלא על חזרתם בתשובה.

לפי דברי הגמרא, כיצד תיקן שמואל בקשה להכחיד את המינים?

מספר תשובות ניתנו לכך ואנו נזכיר רק ארבע מהן:

 א.       המינים הם הנוצרים הראשונים. הם הוציאו את עצמם מכלל ישראל ולכן מותר לבקש שהקב"ה יאבדם;

 ב.       רבן גמליאל היה חייב להילחם במינים כדי למנוע את השפעתם על עם ישראל. לפי הסבר זה המינים כה מסוכנים שרק אותם מותר לבקש מהקב"ה להכחיד;

  ג.       מדובר בעת הכיבוש הרומאי והמינים החלישו למעשה את יכולה העמידה של העם. מינים אלה היוו מעין גייס חמישי ולכן יש להילחם בהם בכל העוצמה ובכל האמצעים;

 ד.       בברכה איננו מבקשים להשמיד את המינים, אלא את המינוּת.

הרב עזרא ביק (בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון vbm-tora.org) מתמקד בתשובה הרביעית וטוען שהברכה מתארת (מבקשת) את ניצחון ה' על כוחות הרשע המאיימים להאפיל על קדושת ה'. הרב ביק מציין ששמואל הקטן הוא בעל הממרא: "בנפול אויבך אל תשמח" (אבות ד, כד). אולי לכן בחר בו רבן גמליאל לנסח את הברכה. שמואל הוא החכם המסוגל לנתק את הרגש כלפי השונא (והשנוא?) האויב ולא לשמוח בנפול האויב. דווקא הוא מסוגל לנסח ברכה שמהותה איננה שנאה או נקמה, אלא מיגור הרוע בעולם.

ייתכן שכאן טמונה גם התשובה לשאלה השנייה. אין הכוונה ששמואל שכח את נוסח הברכה, אלא שהוא לא הצליח לשחזר את הרגש המתעלה על השנאה לשונא, ומתמקד ברצון להאדיר את שם ה' בעולם על ידי מיגור כוחות הרשע.

האם זו כוונת המקובלים הכותבים שיש לכוון על השמדת ה"קליפות"?

למה עלינו לכוון בעת התפילה? האם עלינו לשאוף להתקרב לרגש של שמואל ולבקש מה' להשמיד את הרשעה ולא את הרשעים?

דברים אלה נכתבים ערב שבת זכור. האם יש להם השלכה גם בכוונת קריאת/שמיעת "תמחה את זכר עמלק"?

לסיום, נציין את אחד הנוסחים של הברכה שמקורו בגניזה הקהירית: "למשומדים אל תהיי תקווה, אם לא ישובו לתורתך. הנוצרים והמינים ברגע יאבדו". האם לפנינו נוסח המאחד את ארבע התשובות?

 ד"ר שרגא פישרמן

משנה אקדמי וראש בית הספר לתואר שני

 

 

 

 

 

 

מחבר:

פישרמן, ד"ר שרגא