עיונים בסידור התפילה - תפילת העמידה - סליחה

הברכה השישית, והשלישית בחלק הבקשות בתפילת "עמידה", היא בקשת הסליחה והמחילה. היא ממוקמת לאחר הבקשה לבּינה והרצון שה' יחזירנו בתשובה שלמה. תוכנה עוסק בבקשת סליחה ומחילה מה' על חטאינו ועל פשעינו.

רבנו אלעזר מגרמייזא, בעל ספר הרוקח, מסביר בפירושי סידור התפילה[1]שבקשות הסליחה מהאב והמחילה מהמלך הן בהתאמה לחטא ולפשע.

הוא מסביר שהאחריות מתחלקת בין האב והמלך. יחסו של האב אל בנו הוא יחס של רחמים ו"סולח סרחונו", לכן אצלו גם פשעיו של הבן נתפסים כחטא – שהוא שגגה. מכאן הביטוי בתפילה "סלח לנו אבינו כי חטאנו" ואילו בקשת הסליחה על הפשעים היא מהמלך "מחל לנו מלכנו כי פשענו". המלך, הדורש נאמנות מלאה, רואה גם בחטאים פשע. הרוקח מביא גם את דברי הנביא מלאכי המראה את היחס בין האב ובין האדון: "ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי" (מלאכי א, ו). לאב ייחס את הכבוד ואילו לאדון – את היראה. כך גם כותב האבודרהם.[2]

לשון הברכה "סלח לנו אבינו כי חטאנו" ממקד את תשומת הלב על המילה "כי". אם נפרש את המילה כהסבר, מה מקומה כאן? האם בגלל שחטאנו ראויה לנו הסליחה?!

רבנו בחיי דוחק ומנסה להסביר שמובנה של מילה זאת כאן הוא "אף על פי".[3] משמעות הדבר הוא שאנו מבקשים את סליחת ה', אבינו, אף על פי שחטאנו לו.

השל"ה, בפירושו על פרשת ויחי,[4] מנסה לתת הסבר אחר למילה "כי".

בברכת יעקב לבני יוסף, מנשה ואפרים, העומדים לפניו, העמיד יוסף את מנשה הבכור לימין יעקב ואילו את אפרים לשמאלו, בהנחה שיניח את יד ימינו על מנשה הבכור. כידוע, יעקב שיכל את ידיו והניח את ימינו על אפרים הצעיר. יוסף מנסה לתקן את אביו: "ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכֹר שים ימינך על ראשו"^[5]

"כי זה הבכֹר": כי = מאחר. מאחר שהוא, מנשה, הבכור, היה ראוי שהימין תהיה על ראשו. וכן כאן "סלח לנו אבינו כי חטאנו" – מאחר שחטאנו.

נשאלת השאלה מדוע אנו מבקשים מהאב ומהמלך סליחה ומחילה? האם בידיהם הזכות למחול? לגבי האב כותב ר' יעקב בעל הטורים (יורה דעה סימן רמ):

אע"פ שאדם חייב לירא מפני אביו ואמו מאד ולכבדן, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם עיניו מהם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

ומה עם כבוד המלך? הרי ידוע שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אם כן כיצד אנו פונים למלכנו ומבקשים שימחל לנו על פשעינו?!

רבנו החיד"א בספרו "מחזיק ברכה"[6] מצטט את דברי הספר "משרת משה" לר"י עטייה, המתמודד עם השאלה ואומר שכבודו של המלך הוא אכן כבוד הציבור. היות שאין כבוד זה בידו, על כן לא יכול הוא למחול על כבודו, מה שאין כן מלכו של עולם:

שמה שהקב"ה יכול למחול בשונה ממלך הוא משום דמלך כבודו הוא כבוד הציבור ולכן אין יכול למחול על זלזול בכבודו, משא"כ הקב"ה דמלכותו מלכות עולם רשאי למחול לבנו.

מה כוחה של סליחה ומה כוחה של מחילה? מי יכול לסלוח ומי יכול למחול? האם זו פעולה פשוטה של מי שנעשה כנגדו עוול והוא כמוחק המעשה על ידי מחילתו? למי ניתן כוח זה?

עם שאלות אלו התמודד ר' אלעזר סג"ל (סגן לוויה) הלוי לנדא, נכדו של הנודע ביהודה, בספרו "יד המלך".[7] לא מצינו, הוא אומר, בכל המקרא לשון מחילה באדם כי אם לה' לבדו. הוא מביא גם את עניין אחי יוסף שלא העזו לבקש כי אם "אנא שא נא פשע אחיך".[8]כלומר אין בכוחו של האדם למחוק את העוון, אלא רק לשאת אותו. לעומת זאת, הקב"ה יכול למחוק עוון ופשע, למחול ולסלוח. לכן, בתפילה באים הביטויים החזקים הללו.

הדברים מקבלים חיזוק מדברי הגמרא במסכת יומא.[9] הגמרא אומרת בשם ריש לקיש: "גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות" ובהמשך: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות". כתירוץ לסתירה בין שני ציטוטים אלו אומרת הגמרא שבתשובה מיראה הקב"ה, בחסדו, הופך הזדונות (מעשים שנעשים מתוך ידיעה שזהו איסור) לרמה של שגגה. כלומר המעשה לא נמחק אבל חומרתו יורדת, ואילו כאשר אדם שב מאהבה הקב"ה הופך את המעשים שנעשו במזיד למעשים המוסיפים לאדם זכות. כלומר הרושם השלילי של המעשה הזדוני לא רק נמחק, אלא בהיפוכו הוא מעצים את השב בתשובה כלפי שמיא.

 

יהי רצון, שיקבל ה' את תפילתנו – יסלח לחטאינו כאב וימחל לפשעינו מרום מלכותו וכדברי הנביא:

יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח.[10]

 

 

 

 

 

 

---