דפי מאורות (5772-19)

"ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש,,ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים יא, יד).

 

 

את הפרשה השנייה של קריאת שמע נקל מאוד להבין כמוסבת בראש ובראשונה על תורת השגחה ישירה והתערבות אלוהית בכל פרטי הבריאה ללא מיצרים ומגבלות. האל עלול למנוע את ירידת הגשמים ולהמעיט את יבולה של הארץ, גם כתוצאה ישירה של התמעטות מקיימי תורתו ומצוותיו, ובוודאי כתולדת הליכה אחרי עבודת אלילים. תורת ההשגחה האישית והישירה של ה' על עמו ישראל ועל באי עולם הפכה ליסוד תאולוגי מהותי בכתבים הרבניים, במיוחד בספרות התורה שבעל פה אצל התנאים, האמוראים (בארץ ישראל ובבבל), הסבוראים והגאונים בבבל. מאת ישיבותיהם (סדר רב עמרם גאון, וסידור רב סעדיה גאון) נמצאו לעדות ישראל השונות יסוד התפילה, ומשם באופן מובהק פשטה תפילת "משיב הרוח ומוריד הגשם" (בברכה השנייה) וכן בקשת "ותן טל ומטר לברכה" (בברכה התשיעית) לתפלת העמידה, שלוש פעמים ביום.

אחת הדוגמאות המובהקות של תפישה כזאת הנובעת ממש מפסוקי הפרשה השנייה של קריאת שמע, היא התפישה הבסיסית של מסכת תענית, שיש לשוב בתשובה ולנקוט במנהגי תעניות כל אימת שהגשמים מאחרים לבוא בעונת החורף. כלומר התפישה המקראית שלפיה הגשם ויבול האדמה הם גמול ישיר על עבודת ה' וייחודו, המשיכה והתקיימה גם בכתביהם של הפרושים וממשיכיהם בימי בית שני וכמובן לאחר מכן.

בימי הביניים, כאשר עלתה קרנם של המדעים בקהילות ישראל, במיוחד באירופה המערבית (ספרד המוסלמית ואחר כך בפרובנס הנוצרית של המאה השלוש עשרה), וכן תחת השפעתם המתמשכת של הוגים פילוסופיים ופרשניים יהודיים דומיננטיים, כגון ר' אברהם אבן עזרא (1090–1167 לספירתם) ור' משה בן מימון (הרמב"ם, 1138–1204 לספירתם), התרחבה פעולתם של מתרגמים של ספרות מדעית פילוסופית מערבית לעברית. כך התרחבה ההשכלה המדעית בקרב קהילות ישראל, וכאשר תורגם למשל ספר המטאורולוגיקה לאריסטו (תחת שם הכותר העברי: אותות השמים, 1225) על ידי שמואל אבן תיבון (1165–1230 לספירתם) גדלו גם מספר המבינים כי ירידת הגשמים אינה תופעה נסית הדורשת התערבות אלוהית ישירה, אלא היא תופעה טבעית שניתן להסבירה כחלק מן המכאניזם של הטבע, ואינו מחייב התערבות אלוהית כלל, אלא אם כן התערבות עקיפה בלבד דרך מערכת הסיבות הממצעות בין האלוהות ובין עבי הגשם, מזג האוויר ותנאי האטמוספירה, ובאשר האל הוא המקיימם בהיותו בבחינת סיבה ראשונה לדברים כולם (השוו למשל מורה הנבוכים ב, מח).

חכמי ישראל נדרשו לתת לכך פתרון, שכן הידע המדעי עלול היה להציג את הבטחת ה' ודברו בתורה כאמונה טפלה בלבד, שאין בה כל ממשוּת. אחד הפתרונות המורכבים, היפים והסינתטיים הוצע על ידי דון יצחק אברבנאל (1437–1509), ממנהיגי דור גירוש ספרד. הוא ניסה למזג בשיטתו את המדעים ואת הידע הכללי מבלי לאבד כמלוא הנימה מאמונת ישראל ומהדרם של חכמי הדורות היהודיים, שהעלו על נס את ההשגחה האלוהית הישירה על ישראל, ומבלי שכתבי הקודש יאבדו מסמכות הוראתם ותוקפם.

בספרו מעייני הישועה (שטעטין תר"ך, מעיין יב תמר ח), שאותו חיבר אברבנאל לאחר גירוש ספרד כדי לנחם את המגורשים ואת הנרדפים ולהודיעם כי הגאולה קרובה לבוא, הודיע אברבנאל בפירוש כי ה' משגיח על נבראיו באמצעות סדר כפול: קודם על פי הסדר הטבעי ונוסף על כך על פי השגחה נסית (השמורה לישראל ולמקיימי מצוות ה'). לדידו של אברבנאל, ככל שישראל מתקרבים לה' על ידי תלמוד תורה וקיום המצוות, הרי הם פותחים גם את האפשרות שלפיה האל יתערב באופן נסי במהלך ההיסטוריה ויושיע את עמו. תשועה זו אינה רק התשועה המדינית, אלא התשועה היום-יומית ממש, דרך הורדת המטר והארץ הנותנת את יבולהּ. האל עשוי להתערב בבריאה בכל עת שיחפוץ ובכל אופן שיחפוץ, ומעשי ישראל בתורה, בעבודה (תפילה) ובגמילות חסדים מקרבים את העם לרצון ה'. על פי אברבנאל, מוריקים על ישראל את ברכת ה', כאשר באמצעות מעשיהם העולים לרצון ה', הם הופכים להיות ראויים דבר יום ביומו להורדת ברכתו עליהם.  

 

שרה רז
מרצה בהתמחות לחינוך חברתי קהילתי

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

תרומה תשעב.pdf

מחבר:

רז, שרה