דפי מאורות (5772-17)

הדרך לאהבה

 

הוגי התורה, מתקופת חז"ל ועד ימינו, בפירושם לפרשה הראשונה של קריאת שמע, התמודדו בבעיה תפיסתית מרכזית: כיצד ניתן לחייב בני אדם ברגשות? איך ניתן לחייב יהודי – המאמין ביותר והדתי ביותר שיהיה – לאהוב את ריבונו של עולם? הרי ניתן לחייב אותנו במעשים ובפעולות; ניתן לחייב אותנו מבחינה רוחנית אפילו על מחשבותינו הפנימיים, אבל איך אפילו הקדוש ברוך הוא, שהעניק לכולנו בחירה חופשית, אינדיבידואליות ועצמאות רוחנית, יכול לחייב אותנו להרגיש? אם אנו מרגישים אהבה כלפיו, יפה, אבל מה אם לא? האם הרגשות שלנו הן לא תגובות טבעיות? האם ניתן לדרוש מאדם לשלוט בהן?

 

 

רבו הגישות שניסו לתרץ שאלה זאת. בגמרא אנו מוצאים מספר גישות המתמודדות עם הבעיה. הגמרא אומרת:

אביי אמר: כדתניא, (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה (יומא פו ע"א).

לפי גמרא זו התורה אינה מחייבת אותנו באהבת ה', אלא בהתנהגות שתביא את בני האדם לאהוב את האלוה שבו הם מאמינים ובשמו הם קוראים. למה הוציאו חז"ל את הבנת הציווי מההבנה הפשוטה? הרב ברוך הלוי אפשטיין, בספרו תוספת ברכה, כותב (על דברים ו, ה):

ויתכן דראו לפרש כן את הלשון "ואהבת את ה' " ולא כפשטות לשונו וענינו, צוי לאהוב את ה', יען כי אהבה היא ברגש הלב, ורגש הלב לא יקבל צוי, כי הרגש איך שהוא כן ולא יכנע לכל צוי, ולכן פירשו דמוסב על פעולה חיובית בגוף, שזה אפשר להשיג, ועל ידי זה תבא האהבה.

רבים מפרשני המקרא הלכו בדרך חז"ל, כולל רש"י ("עשה דבריו מאהבה"), רמב"ן, ספורנו ועוד. אולם עדיין ניתן לשאול: אם כוונת מצוות אהבת ה' היא באמת לעשות מעשים שיביאו או שיביעו את אהבת ה', והתורה אינה מחייבת אותנו להרגיש הרגשה של אהבה כלפי ה', אם כן למה באמת ניסחה התורה את המצווה בצורה זו? האם בסופו של דבר ניתן לפרש את חיוב אהבת ה' במובן הפשוט – שהקב"ה מחייב אותנו לאהוב אותו?

הרמב"ם כותב:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול [...] ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם (הלכות יסודי התורה ב, ב).

לדברי הרמב"ם, הדרך להגיע לאהבת ה' וליראתו היא בדרך הטבע ממש. בעיון בחכמה הגדולה ובנפלאות הבריאה החוזרים ומתרחשים בכל יום, אדם מאמין אמור להגיע לא רק ליראת האלוקים, אלא אף לרגשי אהבה כלפיו. אם נעיין היטב בעומק ההשקעה ובריבוי החכמה הטמונה בעולמנו, נרגיש בצורה טבעית רגשי אהבה על כוחותיו הנפלאים.

אולם מתוך דבריו של הרמב"ם ניתן למצוא גם דרך אחרת להגיע לרגשי אהבה כלפי הקב"ה.

נוסף על עולם הטבע שבו ניתן לגלות את מציאות האלוקים, הקב"ה העניק לנו מתנה נוספת שבה נמצא את גדלותו, את רוממותו ואת חכמתו, הניתנים גם להביאנו לרגשי האהבה. זוהי כמובן התורה. המעיין והמעמיק באין-סוף של חכמה וקדושה הטמונות בתוך תורתנו הקדושה, ניתן להגיע לתחושת רוממותו של הקב"ה, מחבר הספר הנפלא. אם העולם עצמו עשוי להביא אותנו לאהבת ה', הרי שהספר שבו עיין ה' כדי לברוא את העולם, ודאי וודאי עשוי להביאנו לא רק לאותן רגשות, אלא אף לאהבה חזקה יותר! לכיוון זה בפירוש הפסוק של "ואהבת" נוטה בעל ספר החינוך:

שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר [דברים ו', ה'] ואהבת את ה' אלקיך. וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו כפי יכלתנו. ונתענג בהשגתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון ספרי [כאן], לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד אוהב אדם המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כלומר, שעם התבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח (מצווה תיח).

מתוך התבוננות בספר הספרים, נגיע לרגשי אהבה אמתיים כלפי ה'. לא רק שה' מצווה אותנו להתבונן בתורה, אלא שדרך התבוננות זאת נגיע בוודאות לאהבה אמתית. לפיכך, התורה אכן יכולה לחייב אותנו לא רק לעיין בה כדי להגיע לאהבת ה', אלא ממש לחוות את אותם רגשי אהבה.

נראה לומר שזו בעצם כוונת חכמי ישראל שחיברו את ברכת "אהבה רבה" הנאמרת מדי יום (ולילה – בצורה אחרת) מיד לפני קריאת שמע. הברכה פותחת: "אהבה רבה אהבתנו, ה' אלקינו. חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו".

במילים אחרות, תחילה אנו מצהירים שנתינת התורה לעם ישראל הציגה את האהבה העמוקה של הקב"ה כלפינו. במסירת ספרו הקדוש הייחודי לבני ישראל הקב"ה הצהיר לעולם כולו על אודות אהבתו לעמו לנצח. מיד לאחר מכן אנו מבקשים ממנו לעזור לנו להעמיק בתורה וללומדה כדי שנגיע למטרה ספציפית וברורה:

אבינו מלכנו, בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חקי חיים, כן תחננו ותלמדנו. אבינו האב הרחמן, המרחם: רחם עלינו, ותן בלבנו להבין ולהשכיל, לשמע, ללמד וללמד, לשמר ולעשות ולקים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך.

אם נצליח באמת להגיע להבנה אמתית של התורה, נגיע מתוך כך לאהבת ה' הנדרשת מאתנו, אותו חיוב שבקריאת שמע.

בניסוח תפילה זו פתרו חז"ל את השאלה המרכזית הטמונה בתוך מצוות אהבה ה' שאנו מזכירים בפתיחת קריאת שמע. איך ניתן לומר שהקב"ה מצווה אותנו לאהוב? הרי מדובר ברגש. האם אפשר לצוות אדם להרגיש? לכן אנו מצהירים: אם נצליח להעריך את גודל המתנה שהתורה מהווה, הרי לא רק שנתפוס ונבין את רמת האהבה שיש לריבונו של עולם כלפינו, אלא נגיע בעצמנו לרגשי אהבה כלפי בורא העולם שנתן – וממשיך לתת לנו – את המתנה היקרה הזאת מדי יום.

הרב ראובן ספולטר

מרצה ליהדות ואחראי לגיוס סטודנטיות

 

 

 

 

קבצים להורדה:

יתרו תשעב.pdf

מחבר:

ספולטר, הרב ראובן