עיונים בסידור התפילה - הללי נפשי את ה' (תהלים קמו)

 

את חזון אחרית הימים שבפרקינו ראוי להגדיר בכותרת "מהללי נפשי את ה' עד כל הנשמה תהלל יה".

הפרק נפתח באדם היחיד המבקש להלל את ה':

(א) "הללו יה הללי נפשי את ה' ".

(ב) "אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי".

בפסוק ג פונה המשורר אל רבים: "אל תבטחו בנדיבים". מי הם הרבים שאליהם הוא פונה? זהותם מתבררת בפסוק ה: "אשרי שאֵל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו". מכאן, הפנייה שלא לבטוח בנדיבים היא אל יעקב (עם ישראל). ברור כי מי ששברו על ה' (שברו=תקוותו. תהלים קיט, קטז: "סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי"; שם קמה, טו: "עיני כל אליך ישברו", ועוד) אינו צריך ואין ראוי שיבטח בנדיבים, לפי שהנדיבים עתידים למות וממילא הביטחון בהם מוגבל מאד. ואילו ה' הוא נצחי ובלתי מוגבל. לכן, "אשרי שאל יעקב בעזרו" ביטוי לכוחו הבלתי מוגבל של ה' הוא היותו בורא היקום כולו, יקום העתיד כולו לקרוא בשמו. הפרק מסתיים בקריאה של משאלה, תקווה ואמונה: "ימלך ה' לעולם אלהיך ציון לדר ודר הללו יה" (פסוק י). ('ציון' אפשר לפרש בהוראה של מקום ואפשר בהוראה של אנשי ציון). פרק קמו פותח, אם כן, ביחיד ועובר אל הרבים – עם ישראל.

פרק קמז נפתח בקריאת המשורר לרבים להלל את ה': "הַללו יה כי טוב זמרה אלקינו כי נעים נאוה תהלה" – אלקינו בלשון רבים. כך גם בפסוק ז: "ענו לה' בתודה זמרו לאלוקינו בכנור". כשם שלא נאמר בפרק הקודם על מי ימלוך ה', לא נאמר בפרק זה אל מי מיועדת הקריאה להלל, לענות ולזמר לה'. רמז ברור יש בפסוק ב: "בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס". אף מהקשר לפרק הקודם שבו ה' הוא 'אל יעקב' עולה כי הכינוי החבור 'אלוקינו' מתייחס אל עם ישראל. אמירה מפורשת המבדילה בין ישראל לעמים מופיעה בפסוקים יט–כ, אמירה המלמדת כי בעם ישראל, ורק בו, מדובר בפרק. הפרק מסתיים: "מגיד דברו דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל: לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללו יה". מכאן אני למד כי ה' עתיד למלוך על עמו בציון, שעם ה' ועירו נקראים להללו. "שבחי ירושלם את ה' הללי אלוהיך ציון", "ענו לה' בתודה זמרו לאלוהינו בכנור".

רובו של פרק קמח אינו עוסק באנושות (ישראל והעמים האמורים בסוף הפרק הקודם), אלא ביקום כולו. השמים ושמי השמים מלאכי ה' וצבאו ממעל, הארץ ותהומותיה מתחת, וביניהם הארץ וכל אשר עליה נקראים להלל את ה' (פסוקים א–י). בפסוקי הפרק האחרונים נקראת האנושות "מלכי ארץ וכל לאומים" וגו' להלל את ה'. הסיבה לקריאה: "כי נשגב שמו לבדו, הודו על ארץ ושמים. וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרבו הללו יה".

בתחילת הפרק הבא מתוארת שמחת עם ישראל במלכם הבוחר בהם (פסוקים א–ה). בהמשכו עוסק הפרק במלחמה עולמית שבה תיעשה נקמה בגויים שיעמדו למשפט.

נוכח הגעש והסער שבפרק קמט בולטת השלווה שבפרק האחרון, פרק קנ. בכל הפסוקים בפרק זה יש קריאה להלל את ה'. פסוק א: "הללויה הללו אל בקדשו". ארבעת הפסוקים שאחריו פותחים כולם במילה 'הללוהו'. עד הפסוק האחרון איננו יודעים אל מי מופנית הקריאה 'הללוהו'. הפסוק האחרון מגלה כי לא ישראל בלבד, לא האנושות ולא היקום המסוים בפרטיו אלא "כל הנשמה תהלל יה הללויה". פירש המלבי"ם: "כל הנשמה, אולם בכל אופן תתפשט תהלת ה' ממרום קדשו עד כללות כל הברואים, עד שכל הנשמה תהלל יה". עמוס חכם, בפירוש דעת מקרא, כתב: "כל אשר נשמה באפו חייב להלל יה. 'הנשמה' שם קיבוץ, ופירושו 'בעלי הנשמה'. פרק זה הוא היחיד בקבוצה שעם ישראל אינו נזכר ואינו נרמז בו. המבע "כל הנשמה תהלל יה" מבטא אחדות ושלמות מופלאים של כל הבריאה העתידה להלל את ה'.

חזון אחרית הימים שאותו אנו מזכירים בכל יום בתפילה מוליך אותנו מהיחיד אל ירושלים ועם ישראל; אל היקום, אל מלחמת גוג ומגוג ואל השלמות שבה יהיה ה' למלך על כל הארץ, הוא אחד ושמו אחד.^[1]

 

 

---