עיונים בסידור התפילה - מזמור לתודה

 

 

הריעו לה' [...] עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה [...] באו שעריו בתודה, חצרותיו בתהילה. הודו לו, ברכו שמו". לצופה מן הצד בתשומת לב ממש ניתן לשמוע את תרועות השמחה והרננה יחד עם רקיעות רגלי הרוקדים בבית המקדש.[1]

בפסוק האחרון של המזמור נאמרת במפורש הסיבה להתרוממות הרוח: "כי טוב ה', לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו". כך מנמק המשורר את הזמנתו הנרגשת. ה' הוא טוב. חסדו חסד עולם, ולאורך הדורות כולנו יודעים זאת.

נשאלת השאלה: מה עם כל הרעות, הצרות והייסורים המקיפים את בני האדם בעולמנו? מה לגבי התקופות שבהן אין אני חש את הטוב האלוקי?

אנצל הזדמנות זו לעסוק בקצרה בייחודו של ספר תהלים המתמודד עם בעיית הגמול, השאלה הידועה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

התנ"ך הוא הספר האלוקי הפונה מאת ה' אל בני האדם, בסיפוריו, בחוקיו ובמשפטיו, בשירתו ובאמרי החכמה העמוקים מני ים. לעומת זאת, ספר תהלים הוא הספר היחיד בתנ"ך שהכיוון שלו הוא מאת האדם אל ריבונו של עולם. מאה וחמישים מזמורי תהלים הם ביטוי עמוק לרגשותיו של האדם המאמין, למצוקותיו, לשוועתו, לרגעי החסד ולהודיה מקרב לבו.

כתוצאה מזאת, בדרך כלל אין ספר תהלים מציע תשובה אובייקטיבית מנומקת לפער הקיים לעתים בין התנהגותו של האדם ובין מצבו עלי אדמות. משוררי ספר תהלים מציעים הסתכלות שונה לחלוטין בנושא זה. הם מביעים אמונה עמוקה בכך שהטוב האמתי, היחיד, הוא קרבת אלוקים, וטוב זה אכן מלווה באופן קבוע את האדם המחובר לאלוקיו.

כך לדוגמה בעל מזמור עג מתאר תהליך שבו, עקב התבוננותו בעולם, כמעט התמוטטה אמונתו: "ואני כמעט נטיו רגלי [...] כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה" (ב–ג). הוא מתאר רשע שמן, גאוותן ומצליח, שאפילו במותו לא חש ייסורים. ואילו הוא, הצדיק, נגוע וסובל: "אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי. ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים" (יג–יד).

אך בהמשך משתנה נימת קולו של המשורר ומושגי הטוב והרע מתהפכים. הרשע הופך להיות "רחקיך" ו"זונה ממך", ואילו הצדיק מביע את אושרו האמתי: "ואני קרבת אלוקים לי טוב. שתי בה' אלוקים מחסי, לספר כל מלאכותיך" (כז–כח). ייתכן מאוד שהנתונים החיצוניים לא השתנו, אך אני מאושר מעצם קרבתי אליך, מעצם הידיעה שאתה מחסי ומצודתי.[2]

בסידורו "עולת ראיה" (עמ' רכג) מפרש הרב קוק את המילים "כי טוב ה', לעולם חסדו" באופן דומה:

עצמיותה של השמחה, ההולכת ומתגברת בלב כל הקרב לעבודת ה', ולהתבוננות בקדושת רוממותו, באה על ידי ההשקפה הטהורה, שה' הוא הטוב האמיתי. ומאחר שהוא הטוב האמיתי, אם כן רק טוב נשפע ממנו, וחסדו כולל בלא שום הפסק זמן ומקום. והידיעה העליונה הזאת היא ממתקת את כל הדברים המזערים, שלפי השגתנו אין אנו מבחינים את הטוב הגנוז בהם, והם חוצצים בינינו ובין הבהירות הקדושה של הדעת האמיתית, של "כי טוב ה' ", ואנו יודעים נאמנה, שההכרה האמיתית היא רק זו שבאה מתוך הכלל הגדול הנצחי, "כי טוב ה' לעולם חסדו".

הרב אומר במפורש כי אמנם יש בחיינו "דברים מזערים" שאין אנו רואים את הטוב שבהם, אך האדם המאמין, היודע כי ה' הוא הטוב האמתי והוא מקור הטוב בעולם, יודע לזהות את המתיקות החבויה באותם ייסורים.

נראה שלדעתו של הרב זצ"ל ראייה נעלה זו היא הבסיס הראשון במעלה בהשקפת עולמו של האדם המאמין. זאת הוא אומר בפירושו למילים הראשונות שאדם אומר בהשכימו משנתו, על המילה "מודה" בברכת "מודה אני":

מודה. ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדוות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלוא הודה בביטוי "ההודאה". הכרת התודה לאלוקי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה [...] והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כולו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.

אדם הקם משנתו, ובעוד קורי השינה מונחים על עיניו הוא מכיר טובה ומודה לה' ויודע שכל המציאות היא ביטוי לטוב ה' ולחסדו העליון – הוא אדם מאושר. הלוואי עלינו!