דפי מאורות (5771-33)

עקֵדה אחת ושלוש לידות

על פרשת העקֵדה בהגותו של הרב סולובייצ'יק.

 

 

 

​

"והעלהו שם לעולה"[1] –  "ויקח את המאכלת לשחט את בנו".[2]

 

פרשה מורכבת זו של עקדת יצחק הביאה פרשנים והוגים רבים לדרוש ולחקור בה. הרב סולובייצ'יק (להלן הרי"ד) ראה בייסורי הנפש שהתייסר אברהם בעקדה כ"קרבן הקדוש ביותר"[3] שמקריב אדם, והִרבה לדון בסוגיית ניסיון העקֵדה.

במאמר "עיונים במלכויות זכרונות ושופרות", מעיין הרי"ד בפרשת העקדה והמסקנות המשתמעות ממנה ותוך כך הוא משלב שתי סוגיות שהן אבני יסוד בהגותו: המחויבות הבלתי משתנה של היהודי לעמו ולאלוהיו ומוטיב ההקרבה בחוויה הדתית.

לקראת סיום מעשה העקדה מתאר המקרא: "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו".[4] בהמשך אנו קוראים "ויהי אחר הדברים ויגד לאברהם לאמר: הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך".[5]

מה פירוש סמיכות פרשיות זו ולמה נשא אברהם את עיניו לאחר העקדה? משיב הרי"ד:

אחר העקדה החלו כמה קושיות להציק לאברהם אבינו: על שום מה עלי להביא כל הזמן קרבנות ולעמוד תמיד בכל הניסיונות המרים האלה? למה נשתניתי מאחי נחור ואשתו מילכה, שנולדו להם כל כך הרבה בנים בלי ייסורים?[6]

אז רואה אברהם את האיל שנאחז בסבך. האיל מסמל לו את בנו ואת עצמו, ואיל זה אינו מסוגל להשתחרר מהסבך, להתחמק מהברית. אברהם הבין כי מוטב לו להעלות את האיל לעולה:

מוטב ללכת אל המזבח מתוך רצון חופשי; גורלו ברור לו: היהדות היא מורשת כבירה. אין זה מן הדברים הפשוטים והקלים לחיות על פי התורה והמצוות, ומוכרחים לוותר למענם על הרבה דברים ולהביא קרבנות.[7]

מבחינה פילוסופית קושר הרי"ד שתי סוגיות יחד: מחויבותו הבלתי משתנה של היהודי לעמו ולאלוהיו כרוכה בצורך ואולי אף בנכונות להקרבה. מבחינה פרשנית דברי הרי"ד כאן לא רק שאינם מוכרחים מהפשט אלא אף נועזים. את תהיותיו הפילוסופיות על אודות פשר הייסורים והאפשרות לחמוק מהברית עם האל, ואת המענה שהוא נותן להם, הוא שם במחשבתו של אברהם אבינו.

לצד גישה זו של הרי"ד, ש"בתורה באים תמיד הברית הכרותה והקרבן כרוכים"[8] יש קביעה נוספת שלו ש"ברכה שלאחר הקרבן היא יסוד ביהדות",[9] כלומר הקרבן מביא אחריו ברכה. נבאר קביעה זו ביחס לפרשת העקדה.

במאמרו "שורשי הברית ונופה בכל דורות ישראל" שואל הרי"ד מפורשות: "לאיזה תכלית דרשה התורה מן האדם להביא קרבנות? וכי צריך ריבונו של עולם מתנות ומנחות מאת המקריב?"[10] הרי"ד עונה ללא היסוס לשאלה פילוסופית עתיקת יומין זו. הוא קובע שבכל הקרבה שהיא, ובכלל זה גם בעקדת יצחק, נדרש האדם להוכיח את יכולתו לתת ולא רק לקחת, להראות את יכולתו להיפרד מן היקר לו ביותר. בכך מעלה האדם את רמתו המוסרית.

אברהם אבינו נתבקש לתת את היקר לו ביותר ואף עשה זאת. אברהם מצדו העלה את יצחק לעולה "וכאילו יצחק בנו נעקד ונפטר מן העולם", וכאשר אמר המלאך לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער", יצחק כאילו נולד מחדש:

קרבן משמעו גם לתת וגם לקחת חזרה מבורא העולם; רבש"ע מחזיר לאדם בעין יפה, הן בכמות והן באיכות, יותר ממה שהאדם נתן לו. "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, ויסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" (איוב מב, י) – כפליים ברכוש וכפליים ביופי ובחן [...]. מובטח כי יצחק החדש, שהוריד אברהם מעל גבי המזבח, היה נאה יותר, גדול וקדוש יותר מאשר יצחק הראשון, שאותו העלה עליו לעולה. "והעלהו שם לעולה" משמעו: רוממהו במעלת הקדושה והגדלות – כמאמרם (בראשית רבה נ, יז): לא אמרתי לך "שחטהו" אלא "העלהו" – וזוהי הברכה שלאחר מעשה העקידה".[11]

כלומר הברכה הכרוכה בקרבן העקדה היא הולדת יצחק חדש ומרומם יותר.

ממאמרו של הרי"ד "תשובת ישראל באיתכסיא ובאיתגליא" עולה שלשיטתו לא רק יצחק נולד מחדש בעקדה. לצד לידת יצחק נולד מחדש גם אברהם, שהניסיון חשף בו את עומקו של "אברהם דאיתכסיא". "רק על הר המוריה הכיר אברהם את עצמו, וראה עצמו באור חדש; שם על ההר הוא גילה לפתע את גודל מסירותו ונאמנותו לבורא העולם."[12] אברהם כבעל הניסיון נולד מחדש וחשף בעצמו כוחות חדשים שאתם הוא יכול לפעול. זו לתפיסת הרי"ד מטרת הניסיון.

לידה שלישית ואחרונה שהתרחשה בהר בעת העקדה היא לידת ה"יחדיו" של האב ובנו:

רק בשעת העקידה ולאחריה מספרת לנו התורה על אברהם ויצחק: וילכו יחדיו" – לפני כן חסרה הייתה עדיין האחדות המושלמת בין אב ובן. רק על הר המוריה נתגלתה אהבתם הרבה לבורא העולם, ולפתע ראה יצחק את אביו באורו המופלא; שם גובש ה"יחדיו."[13]

 

נעמה בינדיגר

מרצה בהתמחויות ללימודי ארץ ישראל ולתושב"ע

 

 

---

[1]    בראשית כב, ב.

[2]    שם, י.

[3]    סולובייצ'יק, י"ד, ימי זיכרון, ירושלים תשמ"ו, עמ' 19. להשוואה מרתקת בין פרשנות הרי"ד לעקדה לפרשנות הראי"ה, ראו נבון, ח', נאחז בסבך, מעלה

      אדומים תשס"ו, עמ' 54–57.

[4]    בראשית כב, יג.

[5]    שם כב, כ.

[6]    ימי זיכרון, עמ' 162.

[7]    שם, שם.

[8]    שם, עמ' 192. להרחבה על הקבלה של הרי"ד בין הקרבת העקדה בין חובתו של כל יהודי להקריב את עצמו בתפילה, ראו: פרקים במחשבת הרב, ירושלים תשמ"ד, עמ' 255, 269. וראו גם הרטמן, ד', "התפילה בהגותו של הרב סולובייצ'יק- עיון וביקורת", אמונה בזמנים משתנים, שגיא, א' (עורך), ירושלים  תשנ"ז, עמ' 199–200.

[9]    ימי זיכרון, עמ' 195. ראו גם מן הסערה, עמ' 100.

[10]    שם, שם.

[11]    שם, עמ' 196.

[12]     שם, עמ' 225.

[13]     שם, שם.

 

 

 

 

 

מחבר:

בינדיגר, נעמה