You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
עיונים בסידור התפילה - ברכת השחר – "הנותן ליעף כח"
דפי מאורות (5771-29.5)
רעיון ההתחדשות פרדוקסלי-חדשני
נוסח הברכות שניסחו חז"ל מבוסס לרוב על לשון המקרא. גם ברכה זו מקורה הלשוני במקרא: "נתן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" (ישעיהו מ, כט). צורת השם 'יעף' משמעו 'עיף', ובלשון המקרא מצויה גם צורה זו של השם כבר בלשון התורה, למשל "ויבא עשו מן השדה והוא עיף" (בראשית כה, כט), "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" (דברים כה, יח). לפנינו דוגמה לשיכול אותיות,[1] כאשר הצורה 'יעף' הולמת לשורש המילה, כפי שניכר בפועל המקראי בדוגמה "ויעף העם מאד" (שמואל א יד,לא).
[1] וכגון כשב/כבש – "אם כשב הוא מקריב" (ויקרא ג, ז) "ואם כבש יביא קרבנו" שם ד, לב), שמלה/שלמה: "ויקח שם ויפת את השמלה" (בראשית ט, כג), "על שלמה על כל אבדה" (שמות כב, ח). ראו י' פרץ, דרכים לבידול הסמנטי", בלשנות עברית 54 (תשנ"ד), הוצאת אוניברסיטת בר אילן, עמ' 79–80.
מהתייחסות לשונית נעבור לבחינת תוכן הברכה ומשמעותה. מורגלים אנו לכך שבחיים היום-יומיים יש התחדשות. לאחר כל עמל זקוק האדם למנוחה כאשר בעטיה שבים אליו כוחותיו. תופעה מחזורית זו נראית מובנת מאליה: אדם עמל ומתעייף, נח וצובר כוחות ושוב יכול לחזור ולהשקיע עמל. עם זאת, במחשבה נוספת ניתן להראות כי ברעיון ההתחדשות יש חידוש גדול. נבהיר מדוע. לכאורה רעיון ההתחדשות אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון שבחוקי הטבע. הלוא כל משאב בעולם הוא סופי ומתכלה בסופו של דבר לאחר השימוש בו לאור כמותו המוגבלת, שהלוא השימוש החוזר ונשנה בו מחסירו בהדרגה עד תומו. אם כך, מאין כוחות ההתחדשות?
המציאות מלמדת כי הקב"ה ברא את עולמו באופן המאפשר לחרוג מחוקיות ההתכלות, ומשאב הכוח לא תם כל עוד האדם חי. הדימוי הרווח למצב מחזורי זה של התחדשות הוא הרעיון שניתן "לתדלק" מחדש את "מכונת האדם". אבל דימוי זה של "תדלוק" אינו משקף כפשוטו את רעיון ההתחדשות, מאחר שהכנסת "דלק" היא שימוש בהוספת משאב כמותי חדש, בה בעת שהאדם עם קומו בבוקר מתחדש בכוחות רעננים ללא כל "תדלוק" מוחשי. הוא לא קלט בלילה משאב מוגדר חדש, אלא עצם המנוחה הזרימה לו כוחות מחודשים. תופעה זו תמוהה: לכאורה, בשביל להתחדש צריך האדם לפעול למילוי משאב הכוח שלו מחדש בהוסיפו לעצמו אנרגיה, בה בעת שלמעשה דווקא הפסיביות, בבחינת "שב ואל תעשה", היא זו המאפשרת התרעננות וצבירת כוחות. רעיון פרדוקסלי זה מלמדנו על גדלותו של הבורא ועל הטבתו לברואיו. "חשבון הבנק" מתמלא דווקא בכל עת שאנו לא נוגעים בו בבחינת "מרעיבו שבע"[1] ולא כאשר אנו ממלאים אותו מחדש! לפיכך, ברכות השחר מכוונות את האדם למחשבה ולהתבוננות בנפלאות הבורא בכל בוקר מחדש. התבוננות זו מעצימה את האמונה הדתית בעולם המצוי תחת השגחה ויד מכוונת. המתבונן נוכח כי האפשרות להתחדש בכל עת משקפת ברמה העקרונית מבחינה כמותית את הנצחיות, וברמה העקרונית מבחינה איכותית – את הבריאה האין סופית. בכך הנברא מכיר את טיבו של העולם.
ראוי להדגיש פן נוסף: מעבר לחובתו של האדם להתפעם מעצמת הבורא וגדלות עולמו, מודעות לרעיון ההתחדשות מחייבת את האדם לממש את ההתחדשות ולבטא את מהותו כנברא בצלם אלוקים. משמעות היות האדם צלם אלוקים היא כי האדם מתאפיין בשלוש תכונות אלוקיות: הוא בר הבנה, בר החלטה ובר ביצוע והחלטותיו בבחירה חופשית. מלבד אצל האדם, תכונות אלו קיימות במציאות רק אצל הבורא. בכך האדם הוא היחיד מבין הנבראים הדומה לאלוקים, כאשר האלוקים בראו בדמותו ובצלמו. מהותו זו של האדם היא יסוד לאחריותו על מעשיו וסביבתו כל ימי חייו. אחריות זו משמעה שעליו לממש את כוחותיו היצירתיים ולנתבם לפיתוח העולם וקידומו. אף בכך דומה האדם לאלוקים, בהיותו מיטיב עם סביבתו.
ממחר ואילך, בעת היותנו מברכים ברכות השחר, יהי רצון שנשקיע מעט מחשבה ברוח הדברים המוצעים כאן, ובכך נוכל לזכור את ייעודנו בהשלמת העולם לקראת גאולתו, אמן.
הרב ד"ר דניאל רביב
ראש התמחות מחשבת ישראל
ומרצה בתואר שני למקרא וספרות חכמים
דוא"ל:
