עיונים בסידור התפילה - עוטר ישראל

קיימות מחלוקות שונות בין הפוסקים על חובת כיסוי הראש לגברים (חובה או מידת חסידות), וגם על עיתוי, מקום ואופן (רק בהליכה או גם בישיבה) כיסוי הראש. ניתן לראות ארבעה טעמים בכיסוי הראש לגברים:
א. כלפי האדם החובש 
בגמרא (קידושין לא) מסופר על רב הונא שלא היה הולך ארבע אמות ללא כיסוי ראש כי הרגיש שהשכינה למעלה מראשו. כלומר מטרת כיסוי הראש היא להזכיר לאדם שה' משגיח עליו. במקום אחר (שבת קנו) מסופר על חוזים בכוכבים שאמרו לאמו של רב נחמן שבנה יהיה גנב. על מנת למנוע זאת ולחנכו להיות אדם ישר הקפידה לכסות את ראשו מאז היה צעיר. בהמשך, ביקשה ממנו להקפיד מאוד על כיסוי הראש ולבקש רחמים. כאשר נשמט פעם כיסוי הראש חטא בגזל. רב נחמן ייחס את חטאו לכך שכיסוי הראש נשמט מראשו.
ב. כלפי הקב"ה
המחבר (שולחן ערוך, אורח חיים ב) סובר כי כיסוי הראש נועד לכבד את ה': "ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש".
ג. כנגד  חוקי  הגויים   שהולכים   בגילוי   ראש   (ברחוב 
    ובפרט בבתי תפילתם)
לפני הטורי זהב (ט"ז שולחן ערוך, אורח חיים ח, ג) כיסוי הראש הוא מדאורייתא משום "וחוקותיהם לא תלכו" (וכן בבאר היטב).
ד. כלפי הציבור
במסכת סופרים (יד, יב) מובא:
פוחח הנראים כרעיו, או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה פורס את "שמע". ויש אומרים בכרעיו ובגדיו פורס אבל לא בראש מגולה, שאינו רשאי להוציא אזכרה מפיו. בין כך ובין כך מתרגם, אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו.
"נחלת יעקב" מפרש שם: "אבל אינו דווקא בתורה; זה נמי הטעם שאין כבוד לציבור בראשו מגולה לקרות, או לעבור לפני התיבה, או לישא כפיו".
האדמו"ר מסלונים סובר אף הוא שכיסוי הראש מכוון כלפי הציבור, ואף המשיל לכך משל:
נתאר לעצמינו מדינה בה חלק מהאזרחים מרדו במלך. באותה תקופה קשה, קבוצת אנשים מתוך האזרחים הנאמנים למלך קיבלה על עצמה ללכת עם פיסת בד שתיתפר על שרוול חולצתם, ועליה יהיה הכיתוב: "אני נאמן למלך". כאשר המרד יסתיים, את מי יקרב אליו המלך ביותר? כמובן שאת אנשי אותה קבוצה שלא חששו לפרסם ברבים את נאמנותם למלך עוד בתקופה בה היו כאלה שמרדו בו. כך גם בענייננו. אנו חיים בתקופה בה רבים אינם נוהגים על פי חוקי המלך. ואף על פי שרק מיעוטם בזדון ורובם בשגגה מתוך בורות, על כל פנים ישנה כאן בחינה מסוימת של מרידה במלכות ה'. והנה הולך לו יהודי ברחוב עם כיפה [או יהודיה בלבוש צנוע] הרי הוא מכריז בכך: "אני נאמן למלך!" את מי יקרב אליו המלך בעת תפארת מלכותו – באחרית הימים כשיבוא משיח? הלא בוודאי את אותם שלא חששו להכריז בהופעתם בתקופת המרד כי נאמנים הם למלכו של עולם. 
ברצוני להתעכב מעט על שניים מהטעמים הנראים משלימים זה את זה: כלפי האדם עצמו וכלפי הציבור.
בבגדי הכוהן הגדול מוצאים את השם המפורש בשני מקומות: בין קפלי החושן ובציץ שעל מצחו. את השם שבין קפלי החושן ראה רק הכוהן הגדול (ואולי מי שהלבישו). לעומת זאת, את הציץ ראה כל אדם מלבד הכוהן הגדול. יראת השמים, הבאה לידי ביטוי בשם המפורש, מקרינה מהציץ כלפי עם ישראל, אך מקורה בכוהן הגדול בעצמו. ואכן בסדר לבישת בגדי הכוהן הגדול קודמת לבישת החושן לחבישת הציץ בבחינת קודם "נאה מקיים" ואחר כך "נאה דורש".  
רעיון זה קיים גם בתפילין. הפרשיות בתפילין של יד זהות לפרשיות בתפילין של ראש והן נמצאות בשני התפילין כנגד הלב (בתפילין של יד) ועל הראש. תפילין של יד מכוסות (בדרך כלל) ותפילין של ראש גלויות (לפי רוב הפוסקים) כי תפילין של יד מכוונות כלפי האדם עצמו ותפילין של ראש מכוונות כלפי כל העולם. בתחילה יש להניח תפילין של יד ואחר כך של ראש כי יראת השמים מתחילה באדם עצמו ואחר כך מכוונת לכל העולם.
דומני שאף בדברי הראי"ה על הברכה (עולת ראי"ה) ניתן למצוא את שני ההיבטים הללו:
התפארת העליונה היא תפארת הרוח העליון, שלאור השכל האלקי, הכשרת רוח הקודש של אומה קדושה זו, שהיא כולה שקויה בטללי אורות של קדושת הנבואה [...] זאת היא עטרת התפארת המיוחדה לישראל, נתונה בטבע המקודש של ברכת ה' החופפת על ראשינו שבשביל כך יש מקום לכיסוי הראש בתחנת המוסר הקדוש של ישראל להורות על אצילות מיוחדת השרויה בשכל הישראלי בפנימיותו, העודף ביתרונות על השכל הטבעי, אשר לכל אדם באשר הוא אדם, בעל שכל הגיוני לבדו [...] "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", שזהו הודנו והדרת כבודנו, שאנו מברכים עליהם עוטר ישראל בתפארה.