דפי מאורות (5771-28)

חגורה בשבת במנהג ביתא ישראל

 

יהודי אתיופיה ראו בשמירת השבת ערך עליון. שום דבר ועניין, חשוב ככל שיהיה, אינו דוחה את שמירת השבת.  למנהגם, אין פיקוח נפש דוחה שבת ואין נלחמים בשבת אפילו לא מלחמת הגנה; אין מלים ביום שבת מפני קדושת השבת; ביום הכיפורים שחל להיות בשבת שוברים את הצום בטעימת אינג'רה בדבש, טעימה קלה בצהרי יום בתוך המָסְגִיד (בית הכנסת) כדי לזכור ששבת היום, ולאחר הטעימה נמשך הצום כרגיל עד ערב.

 

 

​

ההכנות לשבת תפסו מקום מרכזי בחיי יום יום. כבר ביום חמישי יצאו נשות הכפר אל הנהר לכביסה ולרחצה (היו שהחלו את ההכנות לשבת ביום רביעי). יום שישי הוקדש כולו להכנות לשבת. נשים השכימו עם שחר, אפו דָאבּוֹ (לחם קודש מיוחד לשבת. נקרא גם מָסָוֶויאתְּ), בישלו והכינו את כל מאכלי השבת. מאכלי השבת צריכים להיות מוכנים לגמרי מבעוד יום. אסור בשבת לחתוך ירק, לקלף פרי או להפריד את גרגירי התירס מהקלח – כל המיועד לאכילה בשבת צריך להיות מוכן לאכילה מיידית מבעוד יום. גברים ניקו וסידרו את המחנה, לא היה מקובל לצאת ביום שישי לעבודה שאינה קשורה להכנות לשבת. בשעות אחר הצהריים המוקדמות כובתה היטב כל אש ואווירת השבת השתררה בכל רחבי הכפר. אף הדיבור בקול רם נאסר בשבת. עם כניסת השבת עוברים כולם לדיבור מתון, רגוע ושקט. צעקות וקללות בשבת נאסרו באותה חומרה שנאסרה עשיית מלאכה ורבים מהקסים נהגו תענית דיבור במשך כל ימי השבת.

אחד מסימני ההיכר הבולטים של יום השבת הם בגדי השבת. בבית המדרש, בחדר האוכל או בכל בית יהודי בגדי השבת הם הראשונים להכריז – שבת היום לה'! ההלכה מחייבת לייחד בגד מיוחד לשבת ומסמיכה חיוב זה לדברי הנביא ישעיהו. בבבלי, שבת קיג ע"א כתוב: 
" 'וכבדתו מעשות דרכיך' (ישעיהו נח, יג), וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה [בגדיו] מכבדותי". ברמב"ם (שבת ל, ג) נפסק: "ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת", ובשלחן ערוך: "ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת" (אורח חיים רסב, ב).

השבת ניכרה היטב בלבושם של יהודי אתיופיה. עם גמר ההכנות לשבת וכיבוי האש לבשו כולם את בגדי השבת. הגברים לבשו את הגָאבִי, שהוא מעין חלוק לבן וגדול שעוטף את הגוף כולו. הנשים לבשו קָאמִיס, שהיא שמלה לבנה ורחבה. נוסף על כך כיסו הנשים את ראשן במטפחת שנקראת אֶשָש, וחלק מהגברים (בעיקר קסים ובעלי מעמד) צנפו לראשם מצנפת לבנה. הם הקפידו מאוד שלא לחגור שום חגורה בשבת, אף לא חבל וכדומה. בתחילה סברתי שהם אוסרים שימוש בחגורה בשבת בגלל מלאכת קושר, שהרי חגורותיהם הם חבל שנקשר סביב המותן, אולם כאשר התעניינתי אצל הקסים מדוע אין חוגרים חגורה בשבת, גם כזו שאינה מצריכה קשירה של שני קצות החבל, הסבירו לי שחגירת חגורה היא מאפיין של בגדי עבודה. כאשר אדם שלובש חלוק עובד במלאכות עמלניות, הוא חייב לחגור את בגדו כדי שלא לחשוף את גופו תוך כדי העבודה, כאשר הוא מתכופף, מטפס, רץ או מדלג. ביום שבת מסירים את החגורה, הבגדים משתלשלים ארצה, וכך מסמל הבגד המשתלשל כלפי מטה ואינו צמוד לגוף את השביתה ממלאכה. בשבת אדם בטל ממלאכתו. את רוב זמנו הוא מבלה בישיבה בביתו או בבית הכנסת. כשהוא מהלך פסיעותיו מתונות ולכן אינו זקוק לחגורה שתצמיד את הבגד לגוף.

בתלמוד מופיע שלשול הבגדים כלפי מטה כתחליף למי שאין ידו משגת לקניית בגד מיוחד ליום השבת: "אמר רב הונא: אם יש לו להחליף – יחליף, ואם אין לו להחליף – ישלשל בבגדיו" (בבלי, שם). מסביר רש"י: "ישלשל בבגדיו – כלפי מטה, שיראו ארוכים, והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה, וכבוד שבת הוא".

נראה ששלשול הבגדים כלפי מטה שנהגו בתקופת התלמוד אותם שאין ידם משגת לקניית בגד מיוחד לשבת, הוא התרת החגורה שנהגו יהודי אתיופיה. בשני המקרים מדובר בצורת לבוש שאינה מאפיינת פועל במלאכתו ולכן מתאימה לשבת. אין בכוונתנו לטעון שיהודי אתיופיה למדו עניין זה מהתלמוד, שהרי הם לא הכירו את המשנה ואת התלמוד, אלא שהתרת הבגד היה סימן בתקופות קדומות לשביתה ממלאכה. הדבר מתבטא במנהג יהודי אתיופיה לאסור חגירה בשבת ובתלמוד בשלשול הבגדים כלפי מטה, לאותם שאין ידם משגת לקנות בגד מיוחד לשבת.

נמצא אם כן, שהיכרות עם מנהגי עדת ביתא ישראל, פותחת בפנינו צוהר למנהגים קדומים שרווחו בעם ישראל.

 

ד"ר יוסף זיו

מרצה לתואר שני למקרא וספרות חכמים

 

 

 

 

מחבר:

זיו, ד"ר יוסף

דוא"ל:

[email protected]