דפי מאורות (5771-24)

בכל בוקר אנו מתחילים מבראשית. נשמה טהורה חוזרת ממקורה אלינו, הגוף מקבל חיות, העיניים נפקחות וההכרה מתבהרת. ברכות השחר מלוות את קימת האדם ומעניקות לפעולה היום-יומית משמעות קדומה-חדשה של בריאה. נתמקד בברכת "זוקף כפופים" ונשתדל להאירה מתוך פרקי בראשית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

זקיפות הקומה על פי המהר"ל מפראג איננה רק תכונה פיזית חשובה והכרחית, אלא סימן למעלה עליונה יותר. הסברו של המהר"ל בפירושו לפרקי אבות (דרך חיים ג, יד) נפתח בשאלה חשובה וידועה על אודות פשר ההשוואה כביכול שבין האדם לה' בתיאורי בריאתו:

ויש לפרש מה שאמר הכתוב "ויברא אלוקים את האדם בצלמו", אין פירושו שיש אל ה' יתברך צלם ודמות שאין הדבר כך כלל, אבל הכתוב בא לומר כי כאשר בא לרמוז בתמונה הגשמית מה שנמצא בעיון נבדל מן הגשמי, כי בודאי יכול האדם לצייר בעניין הגשמי דבר הנבדל הבלתי גשמי, דמיון זה כאשר בא לצייר ה' יתברך שהוא מלך על הכול ואין עליו מציאות, הנה יצייר תמונה בזקיפה, אף בודאי שאין לתת שום תמונה חס וחלילה אל ה' יתברך [...] אבל מכל מקום מה שנמצא בהקב"ה היא מצוייר באדם הגשמי שבריאתו של אדם בזקיפה ולא כמו שאר בעלי חיים הולכי שחוח, כי מי שהולך שחוח הוא מורה של שיש עליו אדון.

השאלה ברורה: כיצד ייתכן לומר או לחשוב שהאדם נברא "בצלמו" של ה'? הרי לא ניתן לתפוס את האלוקות כלל במושג גשמי! במהלך הדורות  ניתנו תשובות רבות לשאלה זו והמהר"ל מציע כיוון חשיבה מקורי ומעניין. צלמו של האדם מרמז על מעלותיו, מעלות רוחניות, "הנבדלות מן הגשמי" כלשון המהר"ל – המעלות הרוחניות שבנו נובעות כמובן מהעולם האלוקי אך הן טבועות גם בדיוקן הפיזי. על כן, התבוננות על גופנו ועל פעולותינו יכולה ללמד על מעלות אלו, בחינת "מבשרי אחזה א-לוה" (איוב יט, כו). זקיפות קומה, מסביר המהר"ל, מרמזת על תכונת חירות ומלכות. ואכן, מיד לאחר בריאתו בצלם אלוקים מוענקת לאדם בחינת מלכות: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (בראשית א, כח). מדבריו של המהר"ל ניתן אף להבין מדוע ברכת "מתיר אסורים" קודמת ל"זוקף כפופים", שכן אדם הכפוף מבטא שִעבוד ואינו ראוי למלוכה.

כך גם מדייקת הגמרא בברכות יב ע"ב): "ואמר רבה בר חיננא משמיה דרב: המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך, וכשהוא זוקף זוקף בשם. אמר שמואל מאי טעמא דרב? דכתיב: 'ה' זוקף כפופים' (תהלים קמו)".

 

כאשר אנו כורעים ומשתחווים בתפילת שמונה עשרה (בברכת האבות ובברכת ההודאה) יש לכרוע במילה "ברוך" ולהזדקף באמירת שם ה'. זקיפות הקומה אם כן מתגלית מתוך הזכרת שם ה', מתוך אותה תכונה אלוקית הטמונה בנו והמתבטאת בגופנו.    

המשך הגמרא בברכות מתארת כיצד היה רב ששת כורע ומזדקף בתפילתו:

רב ששת כי כרע כרע כחיזרא [רש"י: שבט ביד אדם, וחובטו כלפי מטה בבת אחת]. כי קא זקיף זקיף כחיויא [רש"י: בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו [...] כחויא – כנחש הזה, כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט]".

מדוע בחרו חז"ל בתיאור השוט המכה והנחש המזדקף לאִטו? אולי טמון כאן, בהמשך ללימודנו, רמז נוסף לפרקי הבריאה. לאחר החטא מקולל הנחש: "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (ג, יד). תיאור הנחש הוא במובנים רבים תיאור רוחני של העולם כולו: החטא יכול להביא חלילה למצב של שפיפות קומה ושעבוד. האדם הופך את עצמו עבד לתאוותיו וליצריו, וכל כולו הולך שחוח. היציאה מהמֵצרים היא תיקון החטא: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג). מתרגם אונקלוס לשון קוממיות: "חירותא", ורש"י מבאר: "בקומה זקופה". ההזדקפות מרמזת על תשובתו של האדם, על תיקון פנימי עמוק ועל חזרה עתידה אל מעלת גן-עדן ועץ החיים: "שבים, על כן, ימים של שמחת קדש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור, אז תהיה התשובה שלמה" (אורות התשובה פ"ט, י).

בתפילה ובצפייה לזקיפות קומה לפרט ולכלל נחתום במילותיו של רבי ישראל נג'ארה, רבה של העיר עזה ת"ו לפני כחמש מאות שנה:

רַבְרְבִין עוֹבָדָךְ וְתַקִּיפִין [גדולים מעשיך ואדירים]

מַכִּיךְ רָמַיָּא זַקִּיף כְּפִיפִין [משפיל רמים זוקף כפופים [

לוּ יְחִי גְבַר שְׁנִין אַלְפִין [לו יחיה אדם שנים אלפים]

לָא יֵעוּל גְּבוּרְתָּךְ בְּחוּשְׁבְּנַיָּא [לא יעלה גבורותיך בחשבונותיו]

 

ראובן טבול

מרצה במסלול למחול ותנועה

 

 

 

 

מחבר:

טבול, ראובן

דוא"ל:

[email protected]