You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
עיונים בסידור התפילה - שעשני כרצונו
דפי מאורות (5771-20)
ברכה זו, כמו כל תפילות ישראל, חוברה בתקופה שבה מעמד האישה ותפקידיה היו שונים מהמוכר לנו היום. במהלך הדורות ועד ימינו ניסו גדולי ישראל להסביר את משמעות נוסח הברכה בהסברים שונים. במאמר קצר זה נמנה מקצתם.
כותב ר' דוד אבודרהם בספרו חבור פירוש הברכות והתפילות: "והנשים נוהגות לברך במקום שלא עשני אשה שעשני כרצונו, כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו".
כהמשך להסברו לברכת האיש ("שלא עשני אשה"), האבודרהם רואה פחיתות של האישה המתבטאת בכך שמוטלות עליה פחות מצוות ושמחויבותה קודם כול למצוות בעלה. על כן, באומרה "שעשני כרצונו", היא מצדיקה עליה את הדין של בורא העולם שגזר עליה גורל זה. הסבר זה נכתב גם הוא במאה ה-14, כנראה קרוב לזמן חיבור הברכה, ומבטא בכך תפיסה בת הזמן לגבי מעמדה ותפקידה של האישה.
בתקופות מאוחרות יותר, שבהן הסברו של האבודרהם כבר לא שׂיבר את האוזן, יש שהציעו לראות במילה "כרצונו" רמז דווקא לשביעות רצונה של האישה ושמחה על מה שהיא. הרב אליהו מונק, בספרו על התפילות, מסביר כי אדם "השמח בחלקו" (משנה, אבות ד, א) הוא זה המודה לקב"ה "בכל מידה ומידה שהוא מודד לו" (בבלי, ברכות נד ע"א). ברוח זו אומרת האישה היהודייה בכל בוקר את הברכה "שעשני כרצונו", לא רק מתוך הכנעה סבילה כקבלת החלטת ה', כי אם מתוך רגש חיובי, בתודה עמוקה ובשמחה כנה שבוראה עשה אותה "כרצונו". כלומר, לפי הרצון והחפץ שלו יתברך, בצורה שמצאה חן בעיניו ושרוחו נוחה הימנו. משמעות המילה "רצון" לפי הסבר זה הוא הסכמה, הנאה, נחת רוח, בדומה לפסוק "יהיו לרצון אמרי פי".[1]
מעלתה של האישה היא אם כן ביכולת המיוחדת שלה להיות מאושרת עם עצמה כמות שהיא: אין היא זקוקה להשוואה למישהו אחר כדי להכיר בעצמה, כדי להיות שלמה עם מה שהיא. זאת בשונה מהגבר, אשר על מנת להגיע להכרה עצמית זקוק להכיר דבר השונה ממנו, כפי שמסביר המהר"ל בדבריו על הברכה "שלא עשני אשה": "כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו".[2]
הרב צבי יהודה קוק הולך מעבר לכך וכותב: "נוסח הברכה 'שעשני כרצונו' אינו צמצום אלא אדרבה גדלות [...] האשה יותר אלוהיתמהאיש, היא יותר 'כרצונו', כרצון ד' ".[3]
בשל מעלתה זו של האישה היא מודה לה' בברכה בנוסח זה דווקא. עיון בדבריו של הרצי"ה קוק אודות בריאת האישה יסביר לנו מדוע לדעתו האישה "אלוהית" יותר מהאיש:
האיש נברא "עפר מן האדמה" ובתוך חומר זה "ויפח באפיו נשמת חיים". לעומת זאת האשה נבראה מהצלע, שכבר היתה שייכת לצלם אלהי. [לכן] היסוד והשורש שלה הוא אלוהי.[4]
במלים אחרות, האישה מלכתחילה נבראה מ"חומר" משובח יותר. בניגוד לאיש, שגופו לקוח מן האדמה, האישה נוצרה מגופו של אדם שנברא בצלם אלוקים, שכבר חש, הרגיש וחי.[5] דווקא משום כך היא מיסוד הדבר יותר "אלוקית". הרצי"ה קוק מסביר במקום אחר את המשמעות המהותית של עניין זה – היותה של האישה אלוקית יותר:
יש צד מסוים שנשמת האשה יותר גדולה מנשמת האיש. "נתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש" (בבלי, נדה מה ע"ב). האשה פחות אנושית ויותר אלוקית, יותר כרצון ד', על כן היא מברכת "שעשני כרצונו".[6]
הבינה היתרה שניתנה באישה, היא המעלה שעשתה אותה בריה קרובה יותר לרצון ה'.
הסבר מקורי, המתמודד עם השאלה מדוע אין הגבר אומר "שעשני כרצונו", מובא אצל פרופ' יוסף תבורי בדיונו בנושא זה:
האיש אינו יכול לומר "שעשני כרצונו" כיון שכאשר נולד ילד יהודי הוא איננו מושלם עד לברית המילה [עד שיעשה בו תיקון אנושי], אבל ילדה יהודיה כבר מושלמת מרגע לידתה, כבר אז היא "כרצונו" של הבורא.[7]
דיוננו הצביע על כך שההסברים המאוחרים יותר מבקשים להקנות לברכה זו משמעויות הרחוקות מהמשמעות שהעניק לה האבודרהם בדורו. דומה כי המסקנה מדיון קצר זה היא שמטבעות התפילה שטבעו חכמים הן נדבך חשוב במסורת ישראל, אבל הן כלי שכל מתפלל בכל דור ודור יוצק לתוכו את הבנתו; דווקא בעולם התזזיתי שלנו יש דבר-מה מרגיע ונוסך ביטחון במילים העתיקות שבסידור התפילה. ויהי רצון שתתקבלנה תפילותינו ונהיה (כדברי פרופ' תמר רוס) "בריות מאושרות עם עצמן כמו שהן".[8]
ברוריה מכמן
מרצה במסלול לחינוך מיוחד
[1] על פי הרב אליהו מונק, עולם התפילות, ירושלים תשל"ח, עמ' לו.
[2] מהר"ל, נצח ישראל, פרק א.
[3] הרב צבי יהודה קוק, שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, בית-אל תשנ"ח, עמ' 77.
[4] שם, עמ' 78.
[5] דברים ברוח זאת אומר הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לבראשית ב, כב.
[6] הרב צבי יהודה קוק, שיחות הרב צבי יהודה, שמות, בית-אל תשנ"ח, עמ' 380.
[7] Joseph Tabory, ‘The Benediction of Self-Identity and The Changing Status of Women and of Orthodoxy’, p. 130, n. 65 (ניתן למצוא באינטרנט ע"פ שם המאמר).
והגותו, ירושלים 1995, עמ' 156.
