דפי מאורות (5771-09)

הפיוט "יגדל" שהתחבר במאה הי"ג למניינם על ידי  דניאל בר יהודה דיין באיטליה,[1] מכיל את י"ג עיקרי האמונה של היהדות שנקבעו על ידי הרמב"ם,[2] בפירושו למשנה[3] והביאם להלכה במשנה תורה בשינויים קלים.[4]

---

[1]    ראו אוצר התפילות וסידור עבודת ישראל.

[2]    המתרגם מכנה אותם "יסודות" וכן לשון הרמב"ם עצמו בכנותו את הספר  הראשון מספרי היד "יסודי התורה" ושם

        פרק ז, הלכה א: "מיסודי הדת לידע  שהא-ל מנבא את בני האדם."

[3]    סנהדרין פרק י, משנה א.

[4]    הלכות תשובה ד, ז–ח עמדתי  על הבדלים אלו וסיבותיהם במאמרי "י"ג  העיקרים להרמב"ם" בסיני, נח (תשרי–חשון)

       תשכ"ו.

 

 

​

על עצם יצירת תפילות חדשות שנובעות מכתב ידו, נראה לומר שתופעה זאת לא מצא חן בעיני הרמב"ם בעצמו. כותב הרמב"ם במו"נ:[1]

הנה כבר התבאר לך גם כן מאלו הדברים שאין כל מה שתמצאהו מן התארים המיוחסים לשם בספרי הנביאים, ראוי לנו שנתפלל בהם ונאמרם [...] אך מאחר שאנשי כנסת הגדולה תיקנום בתפלה,  רק אז מותר לנו להתפלל בהם, ולא כמו שעשו הפתיים באמת, אשר המריצו בשבחים והאריכו והרבו דברים בתפלות חברום, ומליצות קבצום, להתקרב בהם לבורא לפי מחשבתם [...] וירבה התר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר, עד שיחברו דברים קצתם כפירה גמורה.

הרי לנו ביקורת אותנטית מאת הרמב"ם עצמו נגד המשורר של עיקריו. אם כי יש לסנגר על המשורר, שהשתמש בביטוי מהתפילה. וזו הרי מותרת.

פה ושם סוטה המשורר מדרכו של הרמב"ם ומאמץ גישות אחרות, המקובלות יותר בעם. במאמר זה נעמוד על כך.

א. מציאות ה'

יִגְדַּל אֱ-לֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח, נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ.

המילה "יגדל" מעוררת קושי. "גדול" הוא מושג יחסי ואין לייחס לבורא מושגים יחסיים, אלא רק מוחלטים. כבר העיר על כך הרמב"ם במורה נבוכים:[2]

אין כל מה שתמצאהו מן התארים המיוחסים לשם בספרי הנביאים, ראוי לנו שנתפלל בהם ונאמרם [...] אך מאחר שאנשי כנסת הגדולה תיקנום בתפלה,  רק אז מותר לנו להתפלל בהם, ולא כמו שעשו הפתיים באמת [...] וירבה התר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר, עד שיחברו דברים קצתם כפירה גמורה.

הרי לנו ביקורת אותנטית מאת הרמב"ם עצמו נגד המשורר של עיקריו. אם כי יש לסנגר על המשורר שהשתמש בביטוי מהתפילה. וזו הרי מותרת.

 

התואר "א-להים חי" מוסבר על ידי הרמב"ם:[3]

אומר "חֵי /ח' צרויה/ פרעה" ו"חֵי /ח' צרויה/ נפשך", ואין אומר "חֵי /ח' צרויה/ ה' " אלא "חַי /ח' פתוחה/ ה' ", שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים [...] לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם.

הרמב"ם מזהה את החיים עם החכמה ובניסוח אחר  במורה נבוכים[4]: "הוא השכל והמשכיל והמושכל, ושאלו השלשה ענינים בו יתעלה הם ענין אחד".

המשורר מדגיש בעיקר את על-זמניותו של הבורא. הרמב"ם לא הזכיר אלא רק את היות כל הברואים תלויים בו והוא אינו תלוי באף אחד. אי-תלותו של הבורא בשום גורם, ותלותם של כל הברואים רק בו, מחייבת את נצחיותו, לעומת עראיותם של יתר הברואים.[5]

 

ב. אחדות ה'

אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ, נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדוּתוֹ.

לשון הרמב"ם^3::

אחדותו יתעלה. והוא, שזה עילת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים [...] אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים.

אחדותו ויחודו תלויים זה בזה. היותו  אחד מוחלט, מופשט, בלתי מורכב ואין  סופי,  מחייבת את ייחודו שאין דומה לו.

ג. אי גשמיותו

אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גוּף, לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ.

המשורר מכנה את ישותו המופשטת לחלוטין כ"קדושתו". הרמב"ם בשללו את כל התארים מה' לא השתמש בתואר "קדוש" כתואר הולם את שלילת הגשמיות. אולי בגלל שגם יצורים אחרים מתוארים בתואר זה, כגון המלאכים ועם ישראל. אך אמרו על  כך חז"ל: קדושתי גדולה מקדושתכם.[6]

ד. קדמותו הבלעדית

קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא, רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ.

הרמב"ם לא מנה את החידוש כעיקר בפני עצמו, כי תאורטית ניתן היה לקבל הנחה זו, אילו הייתה אמתית.[7] לכן העדיף הרמב"ם לכלול זאת כענף המסתעף מעיקר הקדמות הבלעדית של ה'. אם רק ה' בלבד הוא הקדמון, ממילא העולם מחודש.

ה. ייחוד העבודה

הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר, יוֹרֶה גְדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ.

לשון הרמב"ם:³ "שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו [...] והוא האזהרה על עבודה זרה". בסידור התפילה מנוסח עיקר זה: לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל. וְאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְזוּלָתוֹ. המילה "לעובדו" התפרשה כעבודת התפילה, בגלל הפסוק "ולעובדו בכל לבבכם".[8]אך הרמב"ם עצמו כלל  בעיקר זה את כל העבודות למיניהן. משוררנו הרחיק לכת יותר. עצם קיומם של יצורים בעולם מעידה על יוצרם. הרעיון יפה וגם הרמב"ם מביע רעיון דומה.[9] אולם דומה שלא זאת הייתה כוונת הרמב"ם בעיקר זה.

ו. הנבואה

שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ, אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ.

לשון הרמב"ם:³

והנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שיימצאו בו אישים בעלי כשרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל [...] ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים.

תיאור השפע תואם את דעת הרמב"ם בנבואה הן כאן והן במורה נבוכים.[10] הנבואה היא לדעתו תשלובת של מאמץ הנביא להשתלם בחכמתו ובמידותיו כדי להשיג את השפע האלקי.  ובמקביל,  של  ה' המשפיע על הנביא את השפע הנבואי. בהלכות יסודי התורה[11]מדגיש הרמב"ם בעיקר את הצד המשפיע: מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם.

גם המשורר מדגיש צד  זה "שפע נבואתו נתנו".[12]

המלים "אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ" רומזות  שהנבואה היא ייחודית לישראל, הנקרא עם סגולה (כשיטת ריה"ל[13]) בעוד שהרמב"םמזכיר במפורש את "המין האנושי" כולו. המשורר העדיף את שיטת ריה"ל.

ז. נבואת משה

 לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה עוֹד, נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ.

המשורר, הכבול במסגרת החרוז, נאלץ לנקוט לשון עבר "לא קם" אך עיקר זה בא לומר שגם בעתיד לא יקום.

המשך החרוז מסתמך על הפסוק "ותמונת ה' יביט". יש להדגיש שה"תמונה" כאן היא במשמעות הפוכה מכל תמונה אחרת. לדעת הרמב"ם כאן "לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני". לפי זה "תמונה" כאן היא השגה על-חושית, אולם חדה וברורה כתמונה המוחשית למשיג בחושיו.[14]

ח. תורה מן השמים

תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵ-ל, עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ.

התורה ניתנה לישראל דווקא. זו גם לשון הרמב"ם:[15] "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר 'מורשה קהלת יעקב'. אלא שהוא הוסיף גם את הגרים: ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות". יתרה מזאת, גם בני נוח, לדעתו, מחויבים בשבע מצוותיהם  מתורת משה.[16] המשורר מסתפק בקביעת העיקרון בלבד שהתורה ניתנה לישראל.

 

 

ט. נצחיות התורה

לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ, לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ.

החרוז אילץ את המשורר להשתמש בלשון זכר "לזולתו" במקום לשון נקבה "לזולתה".[17]

י. ההשגחה

צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ, מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ.

המשורר מדגיש את ידיעת העתידות, אך  לשון הרמב"ם היא: "הוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, אין אצלו התייחסות לידיעת העתידות כעיקר בפני עצמו. ידיעה זו כלולה בחוכמתו יתברך".[18] לדעת הרמב"ם ידיעת ה' אינה  פאסיבית, היא אקטיבית. ה' אינו מזניח את בני האדם, אלא מתערב בנעשה בעולם[19] ומנהיגו לקראת תיקונו השלם.

יא. הגמול

גּוֹמֵל לְאִישׁ חֶסֶד כְּמִפְעָלוֹ, נוֹתֵן לְרָשָׁע רַע כְּרִשְׁעָתוֹ.

לשון הרמב"ם: "ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת".

העולם הבא שהוא עולם הנשמות, הוא הגמול העיקרי, לפי הרמב"ם. הוא תוצאה טבעית של התנהגות האדם. מי שהשיג בחייו רמה רוחנית גבוהה היא זו שנותרת עמו אחרי מותו. יש החולקים עליו וסוברים שעיקר השכר הוא אחרי תחיית המתים, לגוף ולנשמה גם יחד.[20] המשורר ציין רק את עצם הגמול, מבלי לפרט, כדי להתאים את העיקרים למוסכם יותר בעם.

יב. המשיח

יִשְׁלַח לְקֵץ הַיָּמִין מְשִׁיחֵנוּ, לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ.

המשורר מתאר את ימות המשיח כפדייתם של המצפים לו והושעתם מצרותיהם. לעומתו הרמב"ם מדגיש בעיקר את תיקון העולם כולו.[21] ישועת ישראל אינה מטרה אלא אמצעי. גם כאן העדיף המשורר את ציפיית העם לגאולתו על ידי המשיח.

יג. תחיית המתים

מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ, בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ.

הרמב"ם קיצר בדבריו כאן כי סמך על הקדמתו הארוכה לפרק חלק, ובאיגרת תחיית המתים. קוטב דבריו הוא שהגמול העיקרי הוא בעולם הבא שהוא עולם  הנשמות.

סיכום

המשורר בא לנסח את עיקרי היהדות לפי הרמב"ם, אולם הוא לא הולך בעקבות הרמב"ם בצורה מלאה אלא מתאים את העיקרים לרובד העממי יותר. בזכות התאמה זו זכה הפיוט לתפוצתו הרחבה ולקבלתו על ידי כל  העדות.

 

הרב יעקב אריאל

רב העיר רמת גן, מרצה במכללה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

^[1]    מורה נבוכים א, נט.

[2]    חלק א, פרק נט.

[3]    הלכות יסודי התורה ב, י.

[4]    א, סח. למרות שלילתו כל תואר מה' משמע מדבריו שבכל זאת ניתן ליחס לו שני

      תארים אלו, חכם וחי, במשמעותם העמוקה, השונה מהותית מזו המוכרת לנו.

[5]    את הנצחיות מביא הרמב"ם ביסוד הרביעי.

[6]    ויקרא רבה כד, ט. וראו את ביקורתו של המהר"ל על הרמב"ם בהקדמה השנייה  לגבורות ה'

[7]    ראו מורה נבוכים  ב, כה.

[8]    הלכות תפילה א, א.

[9]    בהלכות יסודי התורה ב, ב.

[10]   בעיקר ב, לו–לז.

[11]    ז, א.

[12] במורה נבוכים ב, לב הניסוח הוא שלילי, "שהראוי לנבואה המכין עצמו  לה,  אפשר  שלא  יתנבא  וזה  ברצון  א-להי ". 

      ייתכן  שאין  נפ"מ  בין  שני הסגנונות ר' שם ג, י, "שמסיר המונע הוא המניע בצד אחד, כמי שהסיר עמוד שתחת הקורה

      ונפלה בכבדותה הטבעי, שאנחנו נאמר כי מסיר העמוד ההוא הוא הניע הקורה, כבר נזכר בספר השמע הטבעי, ובזה הצד

      נאמר ג"כ למי שהסיר ענין אחד, שהוא  עשה ההעדר [...] ולפי זה הפירוש יתבאר מאמר ישעיה יוצר אור ובורא חושך עושה

     שלום ובורא רע, מפני שהחשך והרע העדרים [...] ועל זה הצד ג"כ הבן אמרו 'מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או   

      פקח וגו' ".

[13]   כוזרי מאמר א צה, קג.

[14]    מורה נבוכים א, ג. 

[15]    הלכות מלכים ח, י.

[16]     ראו שם הלכה יא.

[17]     ראו עולת ראיה א, נד.

[18]     הרמב"ם  עוסק  בהרחבה  בנושא  ידיעת  העתידות  והבחירה  החופשית  בפרק ח  משמונה פרקים ובהלכות תשובה,

          פרק ה הלכה ה.

[19]     במורה  נבוכים  ג,  יח  הוא  מדרג  את  ההשגחה  לפי  רמתו האישית של כל אדם  ואדם.

[20]     ראו הלכות תשובה ח והשגת הראב"ד שם, הלכה ג ובהגה"מ ומגדל עוז שם מה שהביאו בשם הרמב"ן בשער הגמול.

[21]      ראו הלכות מלכים יב, ד.

 

 

 

 

מחבר:

אריאל, הרב יעקב