בעין חינוכית1 (143)

יש אמירה באנגלית הנאמרת כלפי הפוסט-מודרנה, אך ייתכן שראוי לומר אותה אף ביחס למדינת ישראל של החודש האחרון: "אני לא יודע לאן העולם מתקדם, אבל הוא מתקדם לשם מהר מאוד...".

 

I don’t know where the world is going – but it's going there very fast…

 

 

הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

​

אירועים רבי עוצמה ומשמעות מתרחשים בקצב מסחרר. קשה לסדר את המחשבות, כל שכן להתבונן במתרחש בנחת מתוך מבט תורני.

אינה דומה הרגשת הלב בימי תפילה וציפייה שהבנים החטופים ישוחררו – להרגשת הלב לנוכח מציאתם והלוויתם. השאלות הרוחניות שונות והרגשת הלב משתנה. כל שכן שהרגשות משתנות נוכח רציחתו של נער ערבי; נוכח גל האלימות של צעירים ערבים במוקדים שונים ונוכח שבוע הלחימה מהדרום בעת שמאות אלפים שוב רצים למרחבים ממוגנים. יש רצון לצעוק: תעצרו! עוד לא הספקתי להתאבל על שלושת הנערים היקרים! והנה כבר נדרשים אנו להיות במקום אחר ולהתייחס לתופעות אחרות לגמרי.

מכאן לתפקידנו הראשון. "אם אין דעת, הבדלה מניין". לא ליצור ערבוב. לפתח מבט מורכב ורב-פנים היודע להתבונן לחוד על כל אירוע ומשמעותו אף שבחיים אין תמיד "רווח בין פרשה לפרשה". זאת נוסף על הרצון לעמוד על המשמעות הכוללת של האירועים.

 

בין השאר כדאי אולי לבחון חלק מהנקודות הבאות:

   א.         כשהכול ייגמר (בסיבוב הנוכחי...) – כל אחד בציבור, בתקשורת ובפוליטיקה יסביר כיצד אירועי השעה מוכיחים את עמדתו הקמאית. על כן לא כדאי להנמיך את המבט כלפי אירועי השעה רבי העוצמה כדי "לנצלם" לדיונים פוליטיים במובנם השטחי.

   ב.         למי שעדיין מסוגל להתבונן על אירועי תחילת השבוע – מבט מורכב מחייב שמירה על פרופורציות. אין מילים לתאר את יחסינו לרצח שלושת הנערים, ואין יכולת לתאר את יחסנו לשרֵפתו בחיים של נער ערבי. אך הצגתם בנשימה אחת או ב"קול קורא" ציבורי אחד הוא בלתי אפשרי. קריאות בעניין זה "להפסיק את גל האלימות משני הצדדים" וכדומה מעוותות את מציאות חיינו. בטרור ובאכזריות (בין השאר) אין דמיון כלל בין התנהלות הציבור היהודי\ישראלי ובין הציבור הערבי, ואין צורך לפרט. צריך להביע את מלוא הזעזוע על רצח הנער הערבי, מבלי לצרפו לאותה רשימה ארוכה-ארוכה של טרור ערבי רצחני המלווה אותנו מאה שנים ויותר.

        ג.     חרף השונוּת העצומה בין כל האירועים יש כמה הנחות יסוד שנכונות ונדרשות ביחס לכולם. כדבריו של הרב דב זינגר בהלוויה: "תמיד ידענו כי 'שני יהודים – שלוש דעות', אך בשבועות אלו למדנו כי 'שני יהודים – שלוש דעות – ולב אחד' ". יחדיו נדרשים אנו להמשיך בבניין האחדות והאחווה. אל לנו לשכוח את תפקידנו החיוני: גילוי אורך רוח ואמונה והמשך עמל על בניין תעצומות הנפש של העם וחוסנו. זה בעזרת השם שורש קיומנו ומסד להמשך הצלחתנו.

        ד.    עוד על אירועי תחילת השבוע, במבט פנימה: האמת היא שחדשות לבקרים אנו שומעים על אירועי אלימות ורצח המבוצעים על ידי יהודים. כוונתי לאלו המופנים כלפי יהודים אחרים: אלימות בין נערים שיכורים; בעל הרוצח את אשתו או את ילדיו והרשימה ארוכה. לבושתנו, אליהם התרגלנו. דווקא רצח של הנער הערבי מזעזע אותנו בגלל ההקשר הלאומי-גזעני (הרגו נער לא מוכר בגלל מוצאו ולא בגלל שהוא קרוב ו"עצבן אותי"); בגלל המשמעות הציבורית ליחסי ערבים-יהודים ובגלל שזה מפריע ליכולתנו להתאבל על גיל-עד, נפתלי ואייל הי"ד.

אך בשורש, האם המבנה האישיותי האלים של מי שמסוגל לשרוף נער ערבי כה שונה ממי שמסוגל לרצוח את ילדיו? יש שונוּת רבה בין הזירות ובכל זאת נדמה כי יש לנו "שיעורי בית" רבים בכל הקשור לבניין המידות של החברה בישראל, ללא קשרלפראיות אויבינו. ייתכן שנוכח התותחים בדרום אין זו העת להעמיק בעניין, אך קריאת כיוון וחומר למחשבה מותרים וחשובים.    

       ה.    חרף שונוּתם, נדמה כי קיים מכנה משותף לאירועים כולם. האמורא שמואל לימד אותנו כי בימות המשיח עתידים אנו לעבור "צירוף אחר צירוף" (כתובות קיב). כמדומני שזה מה שאנו חווים בחודש האחרון, בקצב מסחרר. האירועים כולם תורמים, כל אחד מזווית אחרת, לבירור נוקב בדבר השאלה מי אנו, מה ייחודנו ומה יחסינו לשכנינו ולאויבינו. אף מעשיהם של מטורפים בודדים נגד נער ערבי הם חלק מהבירור מה (לא) עושים כעם ומהי דרכנו הרוחנית-ציבורית. עלינו למצוא דרכים להמשיך בירור רחב ועקרוני זה, בדבר ייחודנו כעם ויחסינו לשכנינו ולאויבנו (שהם במידה מסוימת שני צדדים של אותו מטבע), בע"ה גם בימים של שגרה.

         ו.     נוכח קצב האירועים השונים, לבנו ומחשבותינו צריכים להיות מופנים כל פעם לאתגר העכשווי. כל עוד יש לחימה מהדרום ראוי להתמקד בחיבוק ובסיוע לתושבים שזקוקים לכך; חיזוק לחיילי צה"ל (ותמיכה וסיוע למשפחות שכנות שבהן הבעל גויס למילואים פתאומיים) ושדר של עוצמה ועוז רוח לציבור ולממשלה. ככל שהזמן חולף יש תחומים רבים שבהם כל אחד יכול לסייע: להתנדב במרכזי סיוע; להושיט אוזן קשבת למוגבלים או לקשישים שחוששים; לבקר במקלטים; לתלות דגלי ישראל או שלטי חיזוק ועוד. מי שפעיל עם נוער או עם תלמידים, כדאי שיבחן יחד אִתם מה ניתן לעשות באופן מעשי כדי לתרום לעם, לחוסנו ולאחדותו, במישורים שונים.

   ז.          חשוב לזכור: ירי טילים אינו מאפשר כיבוש שטח או הרס ישוב. הוא סוג של טרור שמהווה רכיב בּקְרַב על התודעה והרוח. כוונתו להחליש את כוחות החיים ואת יכולת העמידה בקשיים. ובּקְרַב זה – אנו "עַם הנצח". יחדיו נגלה את העוצמות ואת היכולות הטמונות בנו. אחרי אלפיים שנה, עַם ה' חוזר לארץ ה' ובונה את ביתו ועתידו. אין כוח בעולם שיוכל להפריד בינינו שוב.

  ח.         הערת סיום. בכל אותם אלפי שנים התפללנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון", והנה זה קורה. אך ראוי לשים לב לדיוק אותו לימד אותנו הרב צבי יהודה זצ"ל. הוא הצביע על כך שאין אנו מסתפקים בציפייה שנראה תהליך זה בימינו ("ותחזינה עינינו בשובך לציון"), אלא מוסיפים בקשה צנועה – שתהליך מופלא זה יהיה "ברחמים"...

אכן אנו זוכים לראות בעינינו מה שלא ראו דורות של סבים וסבתות שלנו, "בשובך לציון". לעתים מרגישים שזה ברחמים, ולעתים מבקשים לזכות ברחמים נוספים. אך הידיעה כי מתוך מגוון הקשיים ממשיך העם לגלות את עצמו ולשוב לעצמיותו, צריכה ויכולה לתת לנו משאבי נפש כדי להמשיך להתמודד ולצעוד, מתוך אחריות ואחדות, עוצמה ואמונה, אל עבר המשך בניין הגאולה שזכינו לחיות בתוכה.

 

גוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה

והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל גאון יעקב אשר אהב סלה.

 (הראי"ה קוק, אגרות ב' עמ' ר"ט)

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

בעין חינוכית 143.pdf

מחבר:

גודמן, הרב יונה

דוא"ל:

[email protected]