אחותי החילונית

גילי צרפתי

​

בין הערביים. החמה שוקעת. אווירת רוגע ושלווה מרחפת בארץ. יהודים לבושי לבן צועדים בדרכם לבית הכנסת. בבית הכנסת מתחילים לשורר 'שיר השירים אשר לשלמה' בקול נעים. משוררים את שיר הקרבה שבין האדם לאלוקיו.

היושבת בגנים חברים מקשׁיבים לקולך – השמיעיני. ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים (שיר השירים, ח). דווקא מתוך הריחוק הגדול, דווקא מתוך "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים" – אנו עומדים ומקבלים את שבת המלכה. עומד אני ומרגיש קרוב לריבונו של עולם; עומד ורוצה להידבק במידותיו של הקב"ה; רוצה לקבל את פני שבת המלכה. לקבל את הנשמה היתרה של השבת.

תפילת השבת הסתיימה. אומרים 'שבת שלום' למתפללי בית הכנסת. כל אחד הולך לסעודת ערב שבת בביתו. אני בדרך לביתי אחרי כמה שבתות שבהן שהיתי בישיבה ולמדתי את תורתו של הקב"ה.

בהליכה אני מפזם לעצמי: "שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון". שני מלאכי השבת מלווים אותי בדרכי הביתה כדי לקיים יחד עמי את סעודת ערב שבת. אנו מגיעים בשמחה לכניסת הבניין שבו אני מתגורר. מתוך שיא ההתלהבות ושיא השמחה, שומעים פתאום רעש קצת שונה, רעש של חול. מה לרעש של חול ולנו, לי ולמלאכיי? אני חש צרימה עזה בקרבי. אני ומלאכיי עולים במדרגות. כולי שרוי בקדושה של התקרבות לריבונו של עולם. פתאום, ללא משים לב – מלאך אחד נעלם. אני מופתע. האם עשיתי משהו שלא כשורה? האם לא זיככתי עצמי לקראת שבת כראוי?

אני מתקרב אל הדלת כדי לפותחה ולומר בקול גדול ובשמחה 'שבת שלום'. לפתע, גם המלאך השני נעלם, ואני נכנס לביתי לבד, ללא המלאכים.

אני נכנס פנימה. בפתח הסלון אני רואה את החשובים לי מכול – את הורי ואחיותיי שאני כה אוהב וכה קשור אליהם. כולם יושבים בנחת, מחייכים, מדברים ביניהם וצופים בטלוויזיה הדולקת מולם. כאיש אחד הם אומרים לי: "שבת שלום".

כל השמחה וכל הקדושה נעלמים. פתאום הכול נגוז. אני מנסה בכל כוחי להחזיק בחיוך של שבת, ועונה "שבת שלום אבא ואימא", "שבת שלום אחיותיי היקרות". מציע ומבקש: "בואו נעשה קידוש".

אבא אומר לי: עוד רבע שעה – כשתיגמר התכנית בטלוויזיה. אני נכנס לחדרי, מנסה שלא לאבד את מה שנשאר מהנשמה היתרה. בשבילה אני מנסה לשמור על חיוך. מתחיל לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. מנסה לא להקשיב למוזיקה שמושמעת בסלון, אך ללא הצלחה.

כעבור רבע שעה קוראים לי: "התכנית הסתיימה. בוא לאכול".

אני לוקח את הסידור ובא לשולחן השבת. מתחיל לשיר עם אחיותיי היקרות את 'שלום עליכם' ואת 'אשת חיל'. אט לאט כולם נאספים סביב לשולחן. מולי מסך מרצד – הם  שכחו לכבות את הטלוויזיה לפני הקידוש...

אני מנסה להתעלם ומתחיל לומר את הקידוש. מנסה להילחם בתכנית ערב שבת הממשיכה להיות משודרת בטלוויזיה שבחדר. אני מקדש: "יום השישי ויכולו השמים והארץ..." מהטלוויזיה נשמע: 'אנו יוצאים לפרסומות'.

הרהורים חינוכיים: