בעין חינוכית (76)

רקע: לפני ימים מספר התקיים יום עיון רב משתתפים שנועד לכלל תלמידי השיעור הבוגר של ישיבות ההסדר בארץ. יום העיון נקרא: "כנס הכנת בני תורה לקראת לימודים אקדמיים" והוא שאף להיות נאמן לשמו, קרי להכין – ולו חלקית – את תלמידי ישיבות ההסדר ללימודיהם בשנה הבאה באוניברסיטאות ולסכנות הרוחניות הכרוכות בכך. היזמה ליום העיון נבעה מההכרה של רבנים רבים כי מספר גדל והולך של בני תורה הולך ללמוד באוניברסיטה, ונחשף שם להתמודדויות רוחניות מורכבות שלא בהכרח הוכן אליהן. יום העיון והנושאים שהועלו בו מהווים קצה קרחון למודעות הגוברת בתוך ציבורנו לסיכויים ובעיקר לסכנות שאותם פוגשים צעירים תורניים המשתלבים בלימודים אקדמיים בכלל ובאוניברסיטאות בפרט.

נדמה כי נושא זה עתיד להעסיק אותנו יותר ויותר בשנים הקרובות. חומר למחשבה ומתווה ראשוני להבנת הסוגיה ניתן למצוא במאמרו של נשיא המכללה, הרב פרופ' נרי' גוטל, המצ"ב.

 

 

​ הרב פרופ' נרי' גוטל, נשיא מכללת אורות ישראל

 

 

מי צריך אקדמיה?

אקדמיה – אִם אוניברסיטה ואם מכללה – היא 'משכן דעת'. למרות ההבדלים בין מסגרות אקדמיות שונות, לכולן מכנה משותף: השכלה גבוהה ומחקר למען קידום הידע האנושי. ברי שהאקדמיה אינה משכן הדעת היחיד. ודאי שעולמה של תורה הוא משכן דעת, ולא רק דעת אלא גם "חכמה ובינה והשכל" ובעיקר יראת שמים ואמונה, אך אין להתעלם מן העובדה שאקדמיה היא אכן 'משכן דעת'.

האדם, בכיר הבריאה, הוא צמא דעת, וככל שהוא יותר 'אדם' כך הוא יותר צמא דעת. הכוחות שחנן הבורא את האדם, 'צלם אלוקים' שבו, ה'רוח ממללא' שהעניק לו, לא רק שהם מאפשרים לאדם להשכיל אלא גם מחייבים אותו להשכיל.

דא עקא, כעץ הדעת הקדום, גם ביחס לעץ הדעת האקדמי – "לפתח חטאת רובץ". נכון שאקדמיה אמורה להיות אדישה לאמונות ולדעות, לדת ולתרבות, למִגדר ולפוליטיקה, אולם 'אמורה' לחוד – ומימוש לחוד. מגדל שן זה, למִצער בהוראתו ובמחקריו, אמור להיות ניטראלי, נקי ומזוכך בעליל, ואולם לאמתו של דבר לא זה המצב, לא היה ולא יהיה. בתוך עמנו אנחנו יושבים, והכול יודעים עד כמה האמירה התאורטית הנ"ל היא לרוב אשליה ונדירה ביותר במימושה. בין ההכרזה ובין היישום יש מרחק של ת"ק על ת"ק פרסה. המרצה והחוקר – בעיקר במדעי הרוח אך בהחלט לא רק – מכניס את 'עצמו' לתוך הוראתו ואפילו לתוך מחקריו, על כל המשתמע מכך לטב ולמוטב, אם במודע (מעט) ואם שלא במודע (הרבה). ובאמת, הייתכן שלא?!

מיותר לומר שיש מן הממסדים האקדמיים שהסיכונים הנ"ל כמעט שאינם קיימים בהם. מכללה דתית כ'אורות ישראל', אשר חורטת על דגלה תורה, אמונה, הלכה ו"חולין על טהרת הקודש", וכדוגמתה 'אחיותיה' המכללות הדתיות, שונות מהותית מכל האמור. דא עקא, לא זו בלבד שהן מעטות, הן גם לא נותנות מענה מלא לאקדמיה כולה, לא ביחס לתחומי הלמידה אף לא ביחס לתארים המוענקים לבוגרים. מצַער, אך לעת עתה זה המצב. חממות אלה טובות, חלקן אפילו מצוינות, בנוגע ליעדן, אך הא ותו לא.

 

למה זה חשוב?

לפני שנתייחס לשאלה: "ובכן, מה עושים?" ניתן דעתנו בקצרה לתועלתיות הצומחות מהאקדמיה. "חכמה בגוים תאמין" אמרו חז"ל (איכה רבה ב, יג) ואכן חכמה רבה נוצרה וממשיכה להיות מיוצרת באקדמיה, על ידי נכרים ועל ידי יהודים כאחד. לא בחורי ישיבה הם שפיתחו את המחשב ואת המטוס, לא רבנים הם שגילו יבשות ומולקולות, ולא אנשי תורה הם שפיתחו את החיסונים ואת ניתוחי המוח והלב. יתרה מזאת, אפילו בתחומי יהדות, תרומת האקדמיה כלל אינה זניחה. הגניזה הקהירית נחשפה וטופלה על ידי חוקרים, היכרות עם ריאליה חומרית ולשונות עתיקות סייעה לא פעם בהבנת כתובים, אנשי מדע שִכללו מאוד את כלי הנוסח והגרסה, הם שֶדלו מתהום השכחה רבנים-לא-נודעים ועוד הישגים חשובים נזקפים לזכותם. גם אם עולם התורה אינו נוטה 'להודות' בכך, האמת היא שהוא עושה שימוש לא מבוטל בהישגי המדע, ועדיין לא הזכרנו את מאגרי המידע התורניים הממוחשבים... זהו חלק מאותה "רקחות וטבחות" שעליה דיבר הרמב"ם, זהו חלק מאותה "יד אחת בחכמה" המובילה ל"עשר ידות בתורה" עליה דיבר הגר"א.

 

איך לומדים בצורה בטוחה?

תנאי ראשון במעלה לטבילה במי נהר הדעת של האקדמיה הוא מילוי מִקדמי של מצברי תורה ואמונה. האדם צריך להיות מבוסס כדבעי בעולמו האמוני וההלכתי, להיות עץ שתול על פלגי מים שאינו זע הילך והילך בפני רוח מצויה ושאינה מצויה, לפני שהוא נכנס ללוע הארי. תנאי שני הוא: "עשה לך רב וקנה לך חבר". על הסטודנט המבקש להשכיל למצוא לעצמו בר-שיח בגובה העיניים, שאתו ניתן לדון ולברר, לשקול ולהתלבט בכל צעד ושַעַל סביב סוגיות כאלה ואחרות אשר יצוצו – ויצוצו! – חדשות לבקרים. 
בר-שיח זה צריך להיות גם בר-הכי מבחינה תורנית וגם בר-הכי מבחינה מדעית. הוא צריך להיות גם כזה שאין רתיעה משיחה אתו, מהיחשפות אמתית, פתוחה ועמוקה.

אותו סקרן אינטלקטואלי ששני התנאים הנ"ל מתקיימים אצלו, לא זו בלבד שאינו צריך להימנע מכניסה לאקדמיה, אלא אדרבה – ייתכן שזו שליחותו. במקביל לאותו תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, שיודע את פרקו ואינו שונה אותו לתלמידיו, שהוא מגונה (סוטה כב ע"א), כך גם בנדון דידן: אם חנן אותך הקב"ה בכישורים אלה, מי מתיר לך שלא לממשם ולקדש בעזרתם שם שמים?!

 

 ואחר כל האמור – תפילת הדרך ודאי לא תזיק: "שתוליכנו לשלום – ותחזירנו לשלום"! 

 "אקווה שגדולי המדע שלנו יהיו גם גדולים ביהדותם"

מרן הראי"ה קוק זצ"ל, 'לשלשה באלול'  (א, קיג): 'מדברי קדשו האחרונים'

 

הרהורים חינוכיים:

1. ברמה המערכתית: בכיתות יא–יב משקיעים הרבה מאוד בהכנת הבנות לשירות לאומי. בנות השנתון הולכות לאחר מכן לשירות לאומי

   (ומיעוטן לשירות צבאי) ורובן המוחלט הולך מיד לאחר מכן ללמוד באקדמיה. מי ומתי אמור להכין אותן לאתגרים הרוחניים הגדולים

    שתפגושנה בקמפוס ובהרצאות האקדמיות?
2. ברמה החינוכית: הרב גוטל מנה שני תנאי יסוד מקדמיים למי שרוצה להשתלב בעולם האקדמי. אילו תנאים נוספים הכרחיים בעינייך כדי

    להיכנס לעולם זה ולצאת ממנו בשלום?
3. רבים טוענים כי שנות לימודים באוניברסיטה שוחקות את הדתיים הלומדים בה מבחינה דתית-רוחנית. מה הסיבה לכך ש 12–16 שנות

    לימוד אינן מספקות עוגן רוחני מספיק יציב, ואצל רבים מעט שנים באקדמיה מספקות כדי ליצור שחיקה חריפה? מה עלינו לעשות או

    לשנות במערכת החינוך שלנו כדי ליצור שינוי במצב זה?
4. מספר גדל והולך של בנות המכללה ממשיכות בעתיד לתואר שני, לאו דווקא במקצוע שניתן ללמוד במכללה עצמה. האם גם בגיל זה

    ובשלב זה של החיים יש סכנות בהשתלבות באקדמיה? כיצד ניתן להתכונן אליהן?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

עץ הדעת האקדמי

מחבר:

הרב פרופ' נרי' גוטל