You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
בין ימי ה'שבעה' לימים של שמחה
בעין חינוכית (42)
"עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של הנפילה הנוראה אשר נפל ישובנו כעת על ידי הרשעים הרוצחים הטמאים אשר הרגו בזדון חסידי עליון, גדולי התורה והיראה [...] ואשר החריבו נאות יעקב אשר נבנו במסירות נפש ועמל דורות ואשר זעזעו את כל יסוד קיום ישובנו בארץ ישראל".
משפטים אלה, הנראים כאילו נכתבו בימים האחרונים על רקע הטבח המזעזע בבחורי ישיבות מרכז הרב וירושלים לצעירים, נכתבו לאמתו של דבר לפני כשמונים שנה! מרן הראי"ה קוק זצ"ל הוא שביטא בהם מסר, וזאת אחר מאורעות תרפ"ט שזעזעו את היישוב היהודי בכלל, ואת היישוב התורני בפרט.
הראי"ה זצ"ל התעלף עם היוודע לו האסון האיום והנורא בתרפ"ט. מיד כשעוררוהו מעלפונו התקשר – בשבת! – לקולונל הבריטי קיש והורה לו לחוש מהרה להגנת המתיישבים. משהלה השיבו שאינו נשמע אלא להוראות הנציב העליון, הנעדר עתה, פקד עליו הרב: "עתה אני הוא המפקד העליון ומצווה לך לחוש מהרה!". הרב זצ"ל הוא שידע במקביל להבליג על רגשותיו ולמקם שכלתנית, במדויק, את נקודת הפגיעה, ובכך לתעל בסופו של דבר את הכאב לכיוון של העשייה הנדרשת.
לרב היה ברור אז, כשם שלנו ברור היום, שלא את פלוני ולא את אלמוני המסוימים חיפשו המרצחים. הכוונה הברורה שלהם הייתה ועודנה: פגיעה בלב האומה, בקודשי האומה, באותם שבמעשיהם מגלמים מיזוג של התיישבות עם הקודש. אחיזה ברגבי אדמת הקודש, מתוך אחיזה בתורת הקודש. מיזוג זה הבא לידי ביטוי מעשי בהתיישבות תורנית, הוא הוא עילת מעשי הטבח. במודע ושלא במודע המרצחים מבינים שעיקר המאבק מוכרע בסופו של דבר במגרש זה. לא מול לאומיות גרידא, מחד גיסא, ולא מול תורניות גרידא, מאידך גיסא, אלא מוללאומיות-תורנית. במונחי היום: ציונות-דתית.
ואחר שזו אבחנת הרב, ממשיך הרב במאמרו[1] לסקור בקצרה את תהליך התחייה, את האתחלתא דגאולה, את הגואל שהוא "נגלה ונכסה וחוזר ונגלה", את המהלך המלווה ב"הרבה חליפות, עליות וירידות ועליות. כל ירידה במהלך המפעל הרי היא בבחינת ההתכסות של הגואל, וכל עליה הבאה אחריה הרי היא בבחינת התגלותו".
הרב קובע בביטחון מוחלט שדברים אלה, כבר בזמנו, נראים בחוש: "כל מי שהוא עוקב אחר סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול היה להראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עלייה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר". הוא אף נותן לכך כמה דוגמאות. את מאורעות תרפ"ט הוא רואה כאחת מהירידות היותר נוראיות: "נורא ואיום הוא, יש בו צדדים שהוא עולה במחשכיו על כל הירידות אשר סבלנו מאז התחיל ישובנו להבנות". אלא שבדיוק משום כך – כרבי עקיבא בשעתו, השוחק למראה השועל היוצא מבית קודש הקודשים, אף לרב "ברור הדבר שלפי ערך הכסוי הזה, גדול יהיה האור אשר יגלה".
את עיקר המשימה המונחת לפתחנו רואה הרב כבבואה, כתמונת ראי מהופך, של עיקר כוונת הפורעים. אם הם ביקשו לקעקע את דרכם של ממזגי לאומיות עם תורניות, הרי פירושו של דבר שזאת בדיוק עלינו לחזק, זאת חובתנו לבצר. עלינו להחדיר שם ד' למפעל התחייה הלאומית ועלינו להחדיר תפיסה לאומית למוסדות התורה. זה הכיוון וזה התיקון. בלשונו של הרב אז, מדובר היה בחיבור היישוב הישן והיישוב החדש, שורש וענפיו, למִקשה אחדותית. היום נכנה זאת אולי אחרת, אך הכיוון דומה: העצמת דרכנו הציונית-דתית, על עומק משמעה, בלא מצמוץ ובלא היסוס. משנה ברורה והלכה ברורה.
הכאב שפילח את לבנו בערב שבת לסדר "ויעל עליו את העולה ואת המנחה" היה בו לרבים מאתנו משהו לא מבוטל מן הממד האישי. רבים מאתנו – ואני בתוכם – זכינו להכיר מי משמונת הקדושים הי"ד ומי מהוריהם יבלחטו"א. היכרות זו אכן הביאה רבים מאתנו לזעקה ולדמע וחתמה בנו צריבה עמוקה. ועם זאת ברי לנו שעומק העניין אינו מתמצה בממד האישי. רשב"ם[2] לימדנו כי זה מה שהורה משה לאהרן אחר מיתת נדב ואביהו: "זה כבוד השכינה, שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו". או אז "וידום אהרן" ולעומת זאת "אחיכם כל בית ישראל" הם הם אשר "יבכו את השרפה אשר שרף ד' ". העובדה שלא האב, אהרן, הוא שביכה את בניו אלא העם, היא שהבליטה כי לא בממד אישי עסקינן אלא בממד ציבורי. עם ישראל הבין אז ועל כולנו להבין היום שכולנו-כולנו הוריהם, אחיהם וקרוביהם של הקדושים נריה הי"ד, שגב פניאל הי"ד, יהונתן יצחק הי"ד, אברהם דוד הי"ד, רועי הי"ד, יוחאי הי"ד, יהונדב חיים הי"ד ודורון הי"ד. כשם שכולנו חייבים באבלם כך כולנו חייבים בשליחותם!
זאת ועוד; לא קלה הייתה השבת שעברה על המשפחות ואולם יודע אני בהם שההלכה הנחתה אותם במעשיהם. כבוד השבת הביאם לקיים סעודות שבת, לשיר זמירות שבת, לתת עונג לשבת, שכן כשם שההלכה התוותה את "שלושה לבכי ושלושה למספד" כך התוותה ההלכה כי אבלות שבפרהסיה אינה נוהגת בשבת.
כך גם עלינו לנהוג בימי הפורים הבאים עלינו לטובה. כולנו חייבים בהם בהלכות הפורים, החל בקריאת מגילה וכלה בסעודה, שמחה ו"עד דלא ידע". מידתיות זו תומצתה יפה על ידי ריה"ל[3] שכתב: "התורה הא-לוקית [...] לימדתנו את המידה הנכונה, בצוותה עלינו לתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק, בלי אשר נבכר את הכוח האחד על פני האחרים [...] בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל הא-לוק יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים, אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכוונה, כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה כך גם השמחה בדבר א-לוק ובמצותו צריכה מחשבה וכוונה [...] דברים אלה לא מסרתם תורתנו בידי איש ואיש כי אם קבעה שיעור כולם, כי אין זה ביכולת האדם לתקן תקנות לכל אחד מכוחות הנפש והגוף כראוי לו".
נקיים אפוא אבלות בזמנה ושמחה בזמנה ואל יהיו הדברים סותרים בעינינו. נייחל ונתפלל שאכן כימי הפורים ההם בהם "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (אסתר ט, כב), כך יהיה גם בימינו אלה, במהרה.
"חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי א-לוקינו".
הרהורים חינוכיים
שתי משימות הציב בפנינו הרב גוטל כשיעורי בית חינוכיים:
האחת, נפשית: ללמוד כיצד לקיים בנפשנו "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד"; לדעת לתעל ולכוון את שתי הרגשות בצורה בריאה ובונה; לחתור להעמיק ולטהר את השמחה, הבאה אחרי ומתוך הסערה.
השנייה, רוחנית: ללמד את עצמנו ואת תלמידינו את החיבור החי בין תורתנו ללאומיותנו; להעמיק את הבנתנו כי אין עתיד לעם הזה בניתוקם זה מזה. למרות הקשיים, לדבוק באמת: "כי (רק) מציון תצא תורה", כלומר רק בציון, רק דרך הלאומיות, תתגלה תורת חיינו המלאה והאמתית
קבצים להורדה:
