הרצי"ה כממשיכו של הראי"ה בנושא הגבורה הפיזית והצבאית

 

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה, – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת-קדש... משתוקקים לאמוצם,[1] לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק... ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח-גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם.[2]

מתגלה בכנסת-ישראל צבעה העצמי, הולכים הכוחות ומתפתחים, הולכת ושבה לה החכמה, הגבורה היושר והטהרה הפנימית, הולכת האומה ונבנית... היא יודעת כבר שיש לה ארץ, שיש לה שפה, ספרות, שיש לה צבא– היא התחילה להכיר במלחמת עולם זו.[3]

בפסקה האחרונה, מתייחס הרב קוק להקמת הגדוד העברי ביוזמת ז'בוטינסקי וטרומפלדור, שראה בהם הלוחמים הראשונים בארץ ישראל מאז מרד בר-כוכבא,[4] וכתחילת תחיית היהודי האידיאלי, "נפש בריאה בגוף בריא".[5] למרות שערך הגבורה הפיזית והצבאית מבוסס היטב אצל כמעט כל גיבורי התנ"ך, ובמאמרי חז"ל רבים,[6] מציין ר"צ קפלן ש"יש להודות כי בין דוברי דבר-התורה בדורות האחרונים לא מצינו מי שידגיש כל כך את ערך הגבורה, כפי שהדגיש הרב קוק".[7]

מצאנו לא פחות מעשר (!) נקודות שונות לערך הגבורה במגוון מקומות במשנת הרב קוק, חלק מלכתחילה, וחלק בדיעבד, בתור הכרח בעולמנו.[8]

 

ב. תורת ארץ ישראל: איחוד ההפכים מגלה אחדות הא-להים

ידועים דברי הרב קוק בשבח ההתעמלות ("ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ-ישראל, לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים..."),[9] שמאד הרגיזו את הקנאים שבירושלים.[10] דווקא הרב צבי יהודה הציע שכדאי לרב להשמיט מדבריו משום מתנגדיו, אך סירב הרב, בעמדו על העקרוניות שבסוגיה.[11] פירש הרב את דבריו למקורביו ""קדושה זקוקה גם לגבורה, אף לגבורה גופנית. שמשון הגיבור היה גיבור בגופו, והיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג,[12] ודוד המלך היה גיבור ממש, גיבור בגופו, והיה כולו קדושה".[13]"בישראל... מתגלה ביחוד בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיזוק חומרי, שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה".[14]

"העוז וההדר מתהרמנים, וגבורת האמת וזיו השירה..."[15] "ע"כ לבשתהו אמו בגדי עשו וחיצוניותו היתה דומה לעשו, שזה היה ג"כ צורך אל הברכות, שע"י 'ידי עשו' ישכלל תכלית 'קולו של יעקב'... איזה שימוש במידותיו של עשו... לתכלית טוב...".[16]

אמנם, סובר הרב שרק ישראל מסוגלים להרמוניה הזאת של קדושת הבשר והשרירים,[17] ולכן גם קבלנו הרבה יותר פרטי מצוות מעשיות המקדשות את כל תחומי החיים הפרטיים והלאומיים.[18] "יש צרך לעולם וגם לישראל בגבורים כובשים... זאת היא כל תביעת הקדושה, התורה והמצוה."[19]

 כדי לחדד את החידוש שבשילוב הזה, ניזכר בסטריאוטיפ הנפוץ האומר הפוך. אם נבקש מאנשים לצייר "צדיק", בדרך כלל נקבל תמונות של רבנים זקנים וחלשים, לעומת אם נבקש לצייר "גיבור". הרב קוק הבחין שהסטריאוטיפ הוא נכון אצל אומות העולם, ולצערנו, אף התפתח אצלנו בגלות.

מציין הרב שהאידיאל שבגבורה המשולבת יתכן רק בארץ ישראל:

בארץ-ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדשת הנשמה, ואין צרך כל-כך להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית... באוירה המחכים של ארץ-ישראל.[20] הגלות לא היתה יכולה להוציא אל הפועל טיפוסים שלמים. לא המון גבור...[21]

במקום אחר, מתאר הרב את אותו "טיפוס שלם" שיצמח ארץ ישראל, "ובידים מלאות אמץ ושרירים חזקים כברזל ובקומה מחוטבה ונפש מלאה עז יגש הצעיר הישראלי העתיד אל תחית עמו וארצו...".[22] "העצבון הכללי... היא קשורה בגולה שהננו כמו חללים[23]... מלא עצב".[24] כלומר, מזהה הרב שהגלות אשמה במה שהסתלפה התמונה של הישראלי האידיאלי.[25] כמו בא"י, מסביר הרב שהאידיאל העליון, ה"תחנה הסופית", היא תחיית המתים, איחוד הגוף עם הנשמה.[26]

איחוד "הפכים" נוסף שאנו אמורים לעשות בתחום הוא לאחד את הגבורה עם הענוה, לא לשכוח שה' נותן לנו לעשות חיל.[27] כמו כן, עלינו לאחד בין הגבורה והמוסר, למרות שהשניים לפעמים סותרים, ומזהיר שהגבורה לא תביא חלילה, לגסות.[28]  

בהתאם, התאונן הרב על הנצרות שהגזימה בהתמקדותה הבלעדית במידת אברהם אבינו של חסד ומוסר, לעומת האיסלם, שהגזים במידת הגבורה של יצחק. לעומתם, התפקיד שלנו כישראל, יעקב, הוא מידת התפארת, ה"מהרמנת" בין השניים.[29]

אמנם שיא "איחוד ההפכים" הוא בדרך, שיתוף הפעולה בין הרע לבין הטוב. "להשתמש גם בכחות הרשעה עצמם, אל המגמה הקדושה... בהיותו נוטל את החיל הנוטה לרשעה... (ל)עבודות הקודש.[30]

לסיכום, השקפתו של הרב קוק של "אחדות ההפכים",[31] המבטא בקיצוניות את האיחוד שבבריאה ושבבורא, רואה חשיבות עקרונית בתחום הגבורה הישראלית (וממילא מזכירה רבות), שביחד עם איחוד החומר והרוח, מתאחדת גם עם המוסר, העדינות וענוה, תכונות שלרוב, סותרות את הגבורה.[32]

 

ג.                   חיוניות ההשתדלות האנושית

היחס בין ההשתדלות האנושית לבין הביטחון בהקב"ה, הוא דוגמה נוספת לשני ניגודים לכאורה, הזקוקים לאיחוד במשנת הרב. אין כמו ההקשר של מלחמה, להדגמת העיקרון לא להסתמך על הנס,[33] כפי שמופיע לרוב בתנ"ך[34] ואצל קדמוננו, איפה שאפילו הרמב"ן, שממעט בחשיבות ה"השתדלות" ברפואה, מדגישה במלחמה,[35] וכך גם הרב קוק. [36] דרשת הר"ן, על הפסוק "וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", המדגישה שאתה עושה חיל תוך כדי זכירה שה' הוא מקור כוחנו,[37] היה מרגלא בפומיה של הרצב"י.[38] אף אביו הראי"ה, הזכיר דרשה הזאת של הר"ן.[39]סובר הרב שרק במקום שההשתדלות לא תועיל, אז אולי יושיע ד' ע"י נס.[40] זה חילול ד' שמזהים הבטחון עם עצלות.[41]

 

ד. כיבוש וירושת ארץ ישראל

הזכרנו את טענת הר"י עמיטל[42] ובעקבותיו, אחרים מרבני מימ"ד,[43] שחשב להבחין בין משנתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, לבין תפישת מורנו הרב צבי יהודה. הוא רצה לטעון שרק השני חישב מאוד את מצות כיבוש ארץ ישראל,[44] בהדגשת דברי הרמב"ן, על הפסוק, "'והורשתם את הארץ'... שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות",[45] כלומר שיש מצוה מדאורייתא שיהיה שלטון יהודי בכל ארץ ישראל. לעומת זאת, הוא טען שמתייחס הראי"ה למצוה זאת רק במקום אחד (!).

על כן חשוב להבהיר שבמחילת כבודו, מצות כיבוש הארץ היא אבן יסוד במשנת הראי"ה, ושבנו הוא ממשיך נאמן לדרכו. למשל, מגדירה "המצוה החמורה שבחמורות של כיבוש ארץ הקודש וקנינה... שאין שום התנצלות להתבטל ממצוה חיובית".[46]

הרב אף פירט בהדרכה מעשית בנוגע לקיום המצוה, שעדיף קנין הארץ בכסף, ולאו דווקא במלחמה, אך החובה היא התוצאה, שארץ ישראל תהיה תחת שלטון ישראלי.[47] לעומת טענת הרב עמיטל, חזר הרב על חשיבות הכיבוש בלפחות 18 (!) מקומות (ראו היטב בהערות),[48] והדגיש שמלחמת המצוה של כיבוש ארץ ישראל כמובן דוחה פיקוח נפש, שהרי כל מלחמה כרוכה בסכנה, ועל דעת כן צוותה התורה.[49] בעיניו, השירות הצבאי היא עבודת ה' ומלחמת מצוה, ויוצאים אף שבט לוי.[50]

אף מצאנו שפעל הרב קוק בהתאם למעשה, למשל, מעיד רי"ל מימון, שהשיב לו הרב קוק שאין מברכים על העלייה לארץ כי תכלית המצוה היא רק כשכובשים אותה.[51]

כמו כן, מעיד רש"ק מירסקי, שהיה אצל הרב בתקופת מאורעות תר"פ בירושלים. לפניו היה מדינאי שניסה להשפיע על הרב שיפרסם שאין ברצוננו לכבוש את הארץ ולייסד בה מדינה, כי אם די לנו לשבת בארץ הקודש תחת שלטון זר, ובכך לדעת האיש, ראשי האיסלם יימנעו מלהסית, ושפיכת הדמים ייפסק. הזדעזע הרב ואמר בקול רועד, "כיצד יכולה להכנס בלב האיש הזה מחשבת-מעל כזאת בד' ובעמו, שאני אחתום על זה? הלא בזכות בנין הארץ וכיבושה ניגאל!" והוסיף, "מעולם לא ראיתי את רבנו בהתרגשות כזאת".[52] עדות דומה נמצאת בעמידת הרב על זכות בעלותנו על הכותל בשנת תרפ"ט מכוח מצות כיבוש ארץ ישראל, למרות שמנהיגי היישוב ניסו להניעו מכך.[53]

כך ראינו גם בחיבתו לגדוד העברי, שהתייחס אליהם בהערצה,[54] "כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי", ושיש בחיבה כלפיו "קוי קדושה",[55] ו"קודש היא לנו",[56] "כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי", למרות שידע שהרוב המוחלט של החיילים בגדוד לא היו דתיים[57] ושהיו בו בעיות בקיום המצוות.[58] סיבה מרכזית בהערצתו של הגדוד היא בתור סמל לכיבוש ארץ ישראל.[59]

חיבת הרב לצבאיות ישראלית התבטאה גם בתמיכתו ומעורבותו במעשי המחתרות, שראה, בגדר כיבוש א"י.[60] כך בראיונות עם ותיקי הישיבה, מתברר שאחוז ניכר ממרכז הרב היו במחתרות.[61]

 

ה.      חשיבות ההגנה וההרתעה

התורה איננה נאיבית, ויודעת שקיימים איומים. למרות שיצר הקיום מטביע בנו טבע לברוח מפני הסכנה, מחייבת אותנו התורה להתגבר ולהתגונן. במיוחד לתפישתו העקרונית של הרב, שלכל אומה יש תרומה ייחודית,[62] עולה שכל עם, להגן על עצמו.[63] אם כך מדבר כלפי צרותיה של אנגליה, רק אפשר לדמיין כמה היה מרהיב ומעודד את הצבא הישראלי בארץ ישראל, מול אויבי ישראל.[64]

מדגיש הרב שההתנהגות הטבעית להתגונן בגבורה, מחייבת אף את האדם הפרטי, ואף לועג במקום אחר על "הסבלנות של האיש הרואה שכבוד ביתו ומשפחתו נתון הוא למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה".[65] גבורה כזאת נחשבת "שימוש לטובה באבירות נקמה ושנאה".[66]

לגבי ריבוי המלחמות שבתנ"ך, מעיר, "אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו... נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו אילו אם היתה רק מלחמת חיים פשוטה, גם היא אינה בושה...".[67]

מתייחס הרב לכך שלא די בהתגוננות, אלא גם הצורך בהרתעה לפי מה שמקובל בדור.[68]

אכן, כותב הרב שאפילו בתחילת ימות המשיח, יתכן שעוד נצטרך את החרב והגבורה הלאומית להרתיע מדינות אחרות מלפגוע בנו,[69] כפי שברור מהתנ"ך ומהרמב"ם, שאף המשיח יעסוק במלחמות.[70] יתכן ששלום המיוחל אכן תגיע בזכות החרב המרתיע שלנו ושל שאר האומות הנאורות, לעומת שוחרי המלחמות.[71] בנוסף להגנה והרתעה, מוסיף הרב שקיימת גם זכות המרי לחזור לתחייה לאחר שאומתנו נחלשה "לצרכי תקומתנו".[72] למשל, קורא הרב לתנועת בני עקיבא ללכת בעקבות,

מדת רבי עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודוקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית,[73] בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה... ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון."[74]

 

ו.        אהבת ישראל לאומית

קל וחומר שלעם ישראל[75] שיש לנו תפקיד נצחי, לקדם את המוסר והאידיאלים באנושות, שחייבים להרתיע ולהתגונן. "איזה ראיה צריך על זה שראוי לאהוב את כלל ישראל ולהשתדל בתקנתו וכבודו כפי האפשרי? וכי כל הסיפורים שבתנ"ך מגבורות מלכינו שופטינו אינם לאומיות מליאה?!".[76]

באגרת לז'בוטינסקי, מדגיש הרב, "אשריכם מגיני כבודנו".[77]

סיבה נוספת המחייבת הדגשת ערך הגבורה בישראל, היא משום שמעצם תפקידנו, עד ימות המשיח, האנטישמיותקיימת, ותמיד נצטרך להתגונן, כי העולם אינו אוהב את המצפון והמוסר שהבאנו.[78]

בנוסף לייעודנו המיוחד, פן ייחודי נוסף המחייב הדגשת הגבורה אצלנו הוא שכתוצאה מגלות ארוכה ומשפילה, זקוקים לדבֵּר על דבר שהוא פשוט לעמים "נורמאליים".[79]

הדגש הגבורה גם מחויב, לפי הרב קוק, בגלל "בעיה" ייחודית נוספת שלנו, שהננו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.[80]"מלכי ישראל מלכי חסד הם".[81] בתור עם נצחי, היינו צריכים, בצורה אנכרוניסטית, להתמודד מול עמים פראים, עם טבע מודרני "שקדם את זמנו", ושמתאים יותר לימות המשיח.[82] הרב מחייבנו להתלבש זמנית וחיצונית ב"ידי עשו",[83] ולא לתת לגוים לנצל את תמימותנו ורחמנותנו.

 

ז. ניצחון ישראל- קידוש ה', הפסד ישראל- חילול ה'

הרעיון של קידוש ה' כשישראל מנצח, וחילול ה' אם חלילה נפסיד, מופיע עשרות פעמים בתנ"ך, "למענך אלקי, כי שמך נקרא על עירך ועל עמך",[84] כך בתפילה, "עשה למען שמך", ועוד רבות. הרצב"י[85] למד עקרון זה מאביו הרב זצ"ל, שהציונות היא, "קנאת שם שמים, אשר התחלל והתקטן רק ע"י שפלותן של ישראל נושאי דגלו... הנקמה המלאה צדק...הזעם על הרשעה..."[86]

באחת מההזדמנויות שהסביר הרב את דבריו בנושא חשיבות ההתעמלות, התיחס לנקודה זאת, ואפילו אלו הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא, כדי שיהי כוחם חזק להגן על אומתנו הקדושה ... שיכולים לכוין מעשיהם לשם שמים...שקדושת הש"י ואור שכינתו הקדושה תהיה מופיעה בגבורה בעולם כמו שהיו אבותינו הגיבורים, חיילותיו של בית דוד, ובזה חיזקו את אור הקדושה".[87]

הרב משבח את ה"שאיפה לגדולה לאומית, ושחרור... היינו לאפוקי שפלות הנפש ועבדות (הגלותית), ובלתי הרגשת חרפה ובוז...".[88] על כן, מובן ביטויו, "צבאות ישראל צבאות ה' הם...".[89]

הרב מוצא בסיס חזק בחז"ל לכך שאפילו השפלת יהודי פרטי מהווה חילול ה', "בכל א' וא' מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלהים חיים... 'והסוטר לועו של ישראל כאלו סותר לועו של שכינה'".[90] אף חשב הרב שהאיסור לקבל צדקה מן הגוים, הוא משום חלול ד', שמתבזה בפני גוי בפרהסיא.[91]

לא רק שמצב ישראל "מייצג" את "מצב ה'" כביכול, בעיני העולם, אלא שגם הוכחת מציאות ה' מתבטא בגבורתו בהצלת ישראל מול אויבנו הרבים.[92] כשמבינים שד' מתגלה בעולם דרך ישראל ותולדותינו, אזי מובן שהישועה הלאומית של ישראל היא ישועת ה' הדתית.[93]

בנוסף, אם קידוש ה' הוא הופעת ה' בעולם,[94] וחילול ה' הוא להיפך,[95] אזי "אין חילול ה' גדול יותר מאשר עצם מציאות... הרשע... בעולם ובאדם, בנפשות היחידים... ובנפשות העמים והממלכות".[96]

 

ח. רק מעצָמה משפיעה

כבר הזכיר שלמה המלך, החכם מכל אדם, שעם כל החשיבות שיש לחכמה,[97] בכל זאת, "וחכמת המִסְכן בזויה ודבריו אינם נשמעים".[98] כדי להשפיע על אחר, הוא חייב לכבד אותך.

אם משימת עם ישראל, היא ללמד "צדק ומשפט" לעולם,[99] אז "למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול'".[100] כשם שה"חכמה" ו"התרבות" הישראלים, וה"ראש היהודי" שחננו הבורא, המזכה אותנו ב22% מפרסי הנובל, למרות היותנו רק כ-0.2% מהאנושות,[101] לא נועד כדי שנשלוט, אלא לאפשר לנו להשפיע עליהם במוסר. כותב הרב שגם היותנו מעצָמה ו"גוי גדול" מאפשר זאת. ”הננו שואפים לעמוד במרכזה של האנושיות" כדי להשפיע את "האידיאלים האלהיים...".[102]

 עם התחזקותה של מדינת ישראל, נוכל לחזור להיות מעצָמה משפיעה בעולם, כשם שהיינו בתקופת שלמה המלך. כשיעלו כל היהודים היצירתיים, "אז תהיה השפעה קולטורית אמתית לישראל בעולם, שעם חשוב משפיע... בכל עצמיותו."[103] בדומה ליחידים האוהבים לחקות "אלילי" תרבות, כך רוב המדינות מחקים היום את אמריקה, לא מתוך כפייה, אלא מהזדהות עם המנהיג והמוצלח.[104]  

כשם שהגבורה מאפשרת השפעה, כך גם הפוך, החולשה גורמת סלידה ובריחה מהתורה, הן של יהודים,[105] הן של אומות העולם.[106] במקום אחר, תיאר הרב איך אחרי שנחזור לארצנו,

ואם ירעשו המון גוים לקום עליו עוד הפעם, הנה ימינו תרעץ אויב.[107]... מבטלי החרב, בנ"י, צריכים להיות בתחילה חגורי חרב... א"כ גם לימות המשיח אינם בטלים (המלחמה והגבורה, א.ש.), מפני שהם צריכים להראות את היכולת של העזוז המעשי והגבורה החמרית... התחלת צמיחת קרן ישועה דוקא בעוד(ם) עומדים קיימים בפראותם...[108]

במצב שאנו חזקים וכבר לא מאיימים עלינו, נוכל להשפיע בקלות, כפי שהיה בתקופת שלֹמה.

כבר ראינו שההרמוניה בין הגבורה לבין הרוחניות מועילה להופעת אחדות ה' בעולם,[109] וזה מה שמכונה "קדושה".[110] "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם... כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה... כבירי כוח, שׂרים עם א-להים ועם אנשים ויכולים להם".[111]

רק כשיש מודעות לתפקידנו, מתקיימת גם הגבורה והרצון לבסס את המדינה,[112] וכאמור, להשפיע.

 

ט. להילחם ברע העולמי

למרות שמצטיין הרב קוק במידת האהבה לכל,[113] התנ"ך עצמו מחנך אותנו ש"אהבי ד' שנאו רע",[114] ו"משנאיך ד' אשנא",[115] ועל כן קיימות מצוות לא רק להתגונן,[116] אלא גם בהתקפיות, "לשבור זרוע רשעים".[117] יש זמן לא רק למסור את נפשו, אלא יש גם זמן למסור את נפשם של האויב. "להיות אכזרי על אחרים הוא דבר יותר כבד... אך כשמזדמן שהשעה צריכה לכך נאמר ע"ז 'ארור מונע חרבו מדם',[118] ושאול נכשל בחמלתו על עמלק... ומזה... כח הגבורות... (ש)בתוה"ק... הרואה מרחוק אדם מתנהג במדת אכזריות אינו יכול לצייר שעוצם עיקר כוונתו לקדושה ולחסד אמיתי...".[119]

 מדגיש הרב שיש זמן ומקום חיובי לכל מידה, גם למידות שהן בדרך כלל בעייתיות, כמו אבירות, קפדנות, שנאה, כעס, ונקמה,[120] כן אדם רך ורחמן, צריך לעבוד על עצמו "לחגור קנאה טבעית", אך כמובן, לא ח"ו לאבד את הרחמנות הטבעית.[121]

"האדם... אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו", אך לגבי אויבי ה', מסביר הרב שברכת "ולמלשינים" צריך להיתקן ע"י שנאת הרע, לא שנאה אישית.[122]

כך מסביר הרב את העדפתו של יצחק לעשו, שידע להלחם ברע, יותר מיעקב, "שזה יתקיים ע"י ישראל במלחמת גוג ומגוג ועי"ז תתפס המלכות.[123] נמצא שאפילו בימות המשיח, כשכבר לא נצטרך את החרב להתגונן, נצטרך אותו כדי להמשיך ללחם נגד הרע "לא רק בתור מגינה ושומרת את השלום שלא יופר, כ"א עוד יהי' לה תפקיד... להכניע עריצים... גם בחרב נוקמת... א"כ יחשב בצדק הזיין לתכשיט ישראלי ג"כ, אע"פ שבעיקרו איננו בא כ"א מפני ההכרח",[124]ב"מלחמה נגד המלחמות".[125] אמנם, זה לא סותר שבשלב הסופי, שטרם הגענו אליו, יתכן שלא נצטרך את חרב הנקמה.[126]

על זה כותב הר"צ טאו, "החרב המעבירה את הרע מן העולם היא חרב של לכתחילה. הרע שעימו היא מתמודדת אינו תוצאה של בדיעבד, של חטא האדם בלבד, אלא רע הקיים בעולם כמגמה אלוקית, שמלכתחילה, על מנת שיבוער ויתגלה הטוב העליון בכל עוצמתו".[127]

 

י. גבורת הגוף ככלי לגבורת הנפש והמחשבה

נקודה ייחודית במיוחד לגבורה במשנת הרב קוק היא בתור כלי לגבורת הנפש והמחשבה. זיהה הרב שה"הפחד המחשבי" הוא אחת ממחלות הדור ומרחיק רבים מהתורה, ולכך הקדיש מאמר שלם.[128] התורה תשפיעה רק כשיתעמקו בה ללא פחד, "ההצלה היותר נכבדה לעמנו... היא הסרת הפחד... ממשך ימי הגלות...".[129] ר"צ קפלן, מ"חוג הראי"ה"[130] מבטא היטב את הבעיה:

יותר מדי נזדהו בתקופה האחרונה בתודעה... דתיות עם חולשה. בדרגה נמוכה מזהים את הדתיות עם חולשת הגוף, וקצת למעלה מזה, עם חולשת הרוח, עם אי-ההעזה הנפשית, המחשבתית. הדתיות מצטיירת בעיני רבים כעניינם של חלושי-אופי... (ה)זקוקים להתרפקות על מי שלמעלה מהם.[131] ורבים גם המטיפים לדתיות, המבססים אותה על חולשת האדם, הבאים להראות לאדם מה דל הוא... ומתקבל הרושם כי מקור... הרגש הדתי, היא הרגשת החולשה... ואין סתירה. הרגשת חולשת האדם לעומת בוראו, אינה שוללת את הרגשת גבור האדם, אשר ניתנה לו מאת בוראו לעשות בה כרצונו, כבחירתו".[132]

האדם המודרני אינו נמשך לחולשה, "התנועה החיה של היישוב החדש... לא יכולה לשאת... את הפנים המפיקות פחד... ושנאת החיים...".[133] גבורת הרוח קשורה לגבורת הגוף,[134] "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף,[135] זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית... מפני יראה נפולה... גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקדש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים...".[136] "הגבורה, כשהיא לעצמה היא תכשיט. עוז החיים בכל אופן הוא טוב ונאה, והיא בטבעה מחוברת עם גבורת הנפש.[137]

 

יא. ביטוי מאלף למסירות נפש אלטרואיסטי- טעם הבריאה

מפורסם מה שבעולם הבא, "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" של הרוגי לוד, משום שמסרו נפשם כדי להציל יהודים רבים.[138] רעיון הנתינה והחסד הם מעמודי היסוד של העולם, "עולם חסד ייבנה". ידועים הם דברי הרמח"ל על פי הקבלה, שהעולם נברא לא מתוך צורך של הבורא, דבר שהיה מעיד חלילה, על חיסרון, אלא מתוך רצון אלטרואיסטי להטיב "חסד של אמת", גם ללא קבלת תמורה, ולא מתוך מחסור קודם.[139] כמוהו גם האדם שנברא ב"צלם" אלוקים, ושתפקידו להיות אלוקי,[140] אמור לפתח את הצד האלטרואיסטי והנתינה שלו: "האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות... שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות".[141]

אין דוגמה יותר טובה לאלטרואיזם ומסירות מוחלטת לזולת ללא-תמורה, מאשר לסכן את החיים בשדה-הקרב למען הלאום.[142] על כן, מגדיר הרמב"ם, על פי פסוקי מלחמה כמו "ותהי על יפתח רוח ד'", "ותצלח עליו (על שמשון) רוח ד'", שמעשה גבורה נחשב לדרגה הראשונה של נבואה.[143] כאמור, יש להבין את הרעיון בכך שהגיבור "משדר" ב"תדר הא-לוהי" של אלטרואיזם.

אכן הסביר הרב שהמלחמות מוציאות את הכוחות הנסתרות שבכל עם אל הפועל,[144] ובתור העם האלוקי, אזי המלחמות מוציאות מישראל את האלטרואיזם האלוקי והמסירות נפש המיוחד שבתוכנו.[145] בין השאר, מונה הרב בין גורמי הגאולה, את ה"מסירות נפש... גבורת -רעם זו היא המביא לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת."[146]

בהתאם, כותב הרב לממשלת אנגליה שלא יתכן לגייס את היהודים שברחו מרוסיה במלחמת העולם, שאי אפשר לצפות "שינתן הקרבן היותר יקר, שהוא החיים", שזה חלק ממלחמה.[147] בנוסף, מסביר הרב שהמסירות נפש מבהירה ומבטא את סדרי העדיפות בחיים, מה עיקר ומה טפל.[148]

"דור כזה היוצא להורג, בעז נפש בשביל מטרות שהן נשגבות לפי דעו... לא יוכל להיות שפל... רוחו הוא נשגב, גדול ואדיר".[149] מספיד הרב את המגינים שנרצחו בקבוצות דגניה וכנרת, שלמרות מעשיהם הדתיים המקולקלים, אם "באו עד כדי מסירות נפשם", הרי הם כ"הרוגי לוד" האלטרואיסטים.[150]

כך מתבטא הרב קוק על מלחה"ע, "הפרטיות... נבלעת... במהומת הכלל",[151] "והמחשבה הכללית, ההולכת ופורחת בנשמת החושבים... היא היא המכשירה את הגאולה, היא היא המביאה את רוח דמלכא משיחא".[152] הרעיון מנוסח היטב על ידי תלמידו המובהק, הרי"מ חרל"פ, המסביר מדוע מתחילה הגאולה דווקא עם השיבה ללאומיות, "כשמגיע תור התגלות צעדי הגאולה, ראשית התשובה היא, לשוב ולהקיץ מחדש את מושגי הכלל הנעלם של ישראל ולהתנער לאט לאט מהפרטיות, שמתוך זה יחדלו כליל כל החטאים והעיוותים".[153]

 

יב. הגבורה והצבאיות בחיי הרב קוק זצ"ל- מבחנים ביוגראפיים מעשיים

יחד עם ההתייחסות התדירה ורבת-הפנים בכתביו של הרב קוק לחשיבות הגבורה, עדויות על הנהגתו האישית מחדדות אף יותר את  מרכזיות הנושא אצלו.[154] מצאנו שדמותו של רבו הגיבור מתקופת נערותו בלוצין, הרב אליעזר דון יחייא,[155] השאירה עליו רושם חזק ביותר. בנוסף לגאונותו, היה ר"א גם גיבור פיזי מאוד מרשים, ולימים, אף סיפר הרב לתלמידו בישיבה, שבתי (דון יחייא) דניאל, כיצד השפיע עליו סבו, שהצטייר בדמיונו כ"יהודי קדום, צאצא לגבורת ארץ יהודה, שתעה בגולה".[156] על רבו זה כתב מרן הרב באגרת לא-מוכרת, "לנצח לא אוכל לשכוח את... גדולת הנשמה... הרחבת הדעת, אשר בנשמה רעננה וגדולה זו... והיו כל אלו שוכנים בגויה מחוטבה, חסונה ובריאה להפליא, שהזכירה לנו את גבורתם של ראשוני ראשונים, גבורי ישראל, גבורי דוד ושלמה, וגבורתם של יחידי התנאים והאמוראים... אשר הנחילה לנו המסורת הקדושה רשמי גבורתם הגופנית שהייתה מעטרת את נשמתם הגדולה...".[157] רבים לא מודעים לכך שהרב הודה שזאת הייתה בהשראת אותו ר"א מלוצין,[158] שכתב את הפיסקה המפורסמת, ש"גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים... עם כל הוד רוחניותה, גם... גופים חטובים ואיתנים... שרירים חזקים...".[159]

היות וניכר האדם בכוסו,[160] דרך טובה במיוחד להכיר את מרן הרב היא דרך שיחת ה"חולין" שלו בפורים. נשמר לנו עדות מפורטת מפורים אצל הרב, שם סיפר בהתפעלות ובפרטים על פלאי הגבורה הפיזית של רבו הנזכר, כיצד שהיה מועך טבעות נחושת באצבעותיו, מכניס כעשרה ילדים כרוכים במגבות ורוכבם יחד על כתפיו, וכיצד עמד בראש הצעירים היהודים להתגונן בפני הקוזאקים, ועוד.[161]

באותו פורים, שהיה לאחר שהתחילו הגרמנים להציק ליהודים,[162] קם הרב, הטה את מגבעתו לצד ראשו ככומתת החיילים, ונתן פקודה לבני הישיבה, "בואו, בנים, ונקים גדוד למלחמה בעמלק!" התחיל הרב לצעוק פקודות צבאיות ברוסית, והוביל את הגדוד דרך מסדרונות הבית, תוך כדי הצדעה צבאית ושירה בהתלהבות: "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו".[163]

משורר ניכר גם בביטויים שמכניס לשיריו: "תנה לי תנה גבורת חפץ, הושיט לי נא כדורי נפץ, אנפץ בהם טירות ומגדלים... והדברים כחצים יקלעו מטרתם...".[164] "וחלשים נדכאים ימלאו גבורה...".[165]

למרות שצה"ל לא היה קיים בימי הרב, שתי המסגרות הדומות ביותר, שמהם נוכל לראות את גישתו לצבאיות ישראלית, היו הגדוד העברי שלחם בשורות צבא אנגליה במחה"ע ה-1, והמחתרות.

על אהדתו הנלהבת לגדוד העברי, למרות הבעיות הדתיות שם, כבר כתבנו למעלה.[166] היא מתבטאת היטב בתארם "כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי", ובשבחיהם בדרשה ובתפילה המיוחדות שחיבר הרב לרגל טקס העלאת דגל הגדוד לארץ,[167] ובהתייחסותו אליהם באורות המלחמה.[168]

לגבי המחתרות, אמנם עיקר פעילותם היו לאחר פטירת הרב,[169] אך כבר בזמנו, הספיק להראות את חיבתו ללוחמי ההגנה והאצ"ל, ואף להשפיע על "ברית חשמונאים", המחתרת הדתית, שהוקמה לאחר פטירתו על ידי חלק מתלמידיו.[170] אהדתו מורגשת באגרותיו לז'בוטינסקי, "גבורים קדושים אתם לנו... גבורינו היקרים והנדיבים... חזקו ואמצו... אשריכם מגיני כבודנו... אחים אהובים, ובראשם הגיבור גדול הנפש מר ז'בוטינסקי... אנשי מופת הנכם כעת... עתה הננו עם נולד... מלא עז... אתם גבורינו... בקדושת גבורה... להגביר את כח הכלל כולו... ושִמכם יחרת לברכה לדור אחרון...".[171]

מספרים שתנועת "השומר" שבה את לבו של הרב, שהלך לראות את משמרותיהם הקשות ביותר בגליל,[172] וכבר בתרע"ד, ב"מסע המושבות", החליף הרב בגדים עם השומר, כדי להראות הזדהות ואחדות.[173] יש לנו עדות מאנשי "ההגנה" שבעיקר בסוף שנות התר"פ (שנות העשרים), הצטרפו קבוצות רבות של דתיים לשורותיה, ובמיוחד מישיבתו של הרב קוק.[174] בין המתגייסים, רמ"צ נריה, סיפר שההשתלבות בהגנה הייתה מקובלת במרכז הרב, אף בעידודם של ראשיה,[175]  וכך המשיך גם בתקופת הרי"מ חרל"פ.[176] יש גם עדות שעזר הרב להגנה, ועל פי בקשתם, אף החביא מבוקשים בביתו, למרות שהדבר היה ממש מסכן את מעמדו עם השלטון הבריטי.[177]

לפי עדות ר' ינאית בן-צבי, פעילה בהגנה, הקירבה בין הרב לבין המפְקדה הודקה במיוחד לאחר מאורעות תרפ"ט.[178]י' פת, מפקד ההגנה בירושלים, אף שמע מהרב קוק שהוא מחייב את עצם "ההגנה" ושאף הפיק הרב אישור מיוחד עבורו שיראה למשמרות "שומרי שבת" ויניחו לו בנסיעתו.[179]

מעיד ר"ח קוברסקי, "בברית החשמונאים היה מקובל ללמוד את תורת הרב קוק", ושדברי הרב הופיעו רבות בעיתוניהם, ואף קיימו לילי לימוד לזכרו של הרב בישיבה בתאריך פטירתו.[180] היה אפילו מתח בכך שחשדו בשמאל שנטה הרב לכיוון היותר ימני,[181] וחלק מבוגרי הישיבה מעריכים שהיו יותר בחורי מרכז הרב באצ"ל מאשר בהגנה.[182] דוד רזיאל, שלמד שנתיים בישיבה בתקופת הרב, לימים אף מונה על ידי ז'בוטינסקי כמפקד האצ"ל לפני מרידור ובגין.[183] בהספד של פרופ' י' קלויזנר לרב זצ"ל, אף תיאר ש"בן השבעים, היתה לו נטיה נפשית אל הצעירים ואל הציונות "השלמה" כי אמנם היה דבר משותף להרב הזקן ולהמרדנים הצעירים שמרדו בציונות הפשרנית והוותרנית".[184]

תגובתו האישית של הרב להתפרעויות הערבים מלמד על גישתו, למרות שפעילות מהסוג הזה לרוב, אינו מתועד. בכל זאת מצאנו שכתב לרבצמ"ח עוזיאל, רבה הספרדי של יפו, ומפציר, ""כעת בא אלי איש בר-סמכא, והגיד לי בבירור, שהערבים פה חושבים להתנפל ח"ו על אחב"י ושהנוצרים, וגם הממשלה המקומית (העותומנית), תומכים בהם בחשאי. מובן שעלינו לעמוד בע"ה על נפש עמנו... כמובן הנה ידי עם כת"ר לכל שימוש קטן וגדול הנדרש לזה... ונדבר בפרטיותבישוב הדעת, בנידון זה... למען ה' להשליך כל העסקים ולעסוק רק בזה גם במקום ספק רחוק מאד."[185]

בהספדו לקדושי מאורעות תרפ"ב, זעק הרב, "... שידע היהודי לעמוד על נפשו[186] ועל כבודו וביחוד על נפש האומה וכבודה,[187] ואז 'יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך'...". הסביר פשט הפסוק, שהמענה ל"למה יאמרו הגוים 'איה אלהיהם?'" היא ש"יוודע בגוים לעיננו נקמת דם עבדך השפוך".[188]

במאורעות תרפ"ט, רואים בבירור את האקטיביזם של הרב, מסביב להפגנת זכותנו על הכותל[189] ולאחר מכן במאורעות עצמם. אמנם לא התיעצו מלכתחילה, אך התרגש ושמח על הפגנתם של צעירי בית"ר, שהניפו דגלים ליד הכותל בט' באב תרפ"ט, כתגובה להתנכלויות שאירעו שם. "בקנאותכם לקדשי האומה מזכירים אתם, בנים יקירים ואהובים, את קנאת הקודש של המכבים".[190]

עם פרוץ מאורעות תרפ"ט, פרץ הרב לאולם הישיבה ופנה לתלמידיו בקול רועד, "אלה מכם שחשים עצמם בעלי כוח, יצטרפו למגינים הנלחמים בהמון הפרוע. אין זמן. מי שיכול- לרובים. ומי שאינו יכול- לתהילים". הרב בעצמו מיהר לצאת, ואמר לרב חרל"פ, "אני הולך להצטרף למערכה, להיות עם הלוחמים המגינים... האם אחינו יילחמו למעננו ואנו נשב פה ונחכה?". אך שכנעו הרב חרל"פ, שאם ילך הרב, יטענו שכשם שהמופתי מסית את הערבים, גם הרבנים הסיתו את היהודים למהומות.[191]

באותה תקופה, כמעט כל צמרת היישוב היהודי היו בקונגרס הציוני בציריך, אז פנו אנשי ההגנה לרב קוק והוא אישר בכתב להוציא עשרת הרובים שאוחסנו בבית הספר העירוני כדי לעצור את צעדת הערבים לכיוון שכונות היהודים בירושלים, והוסיף, "אני אחראי לתוצאות". הרב אף שיבח את ד"ר פון-ווייזל על מסירות נפשו שנגש אז לתת סטירה למופתי, ונדקר בבטנו.[192]

חתנו, ר"נ רענן (תר"ס- תשל"ב), הוסיף שהדריך הרב את המחתרות לפגוע ואף להרוג ערבים כנקמה וכהרתעה לאחר מאורעות תרפ"ט.[193] כמובן, יודגש שמדובר בתקופת המנדט ולפני הקמת צה"ל.

למרות שהנושא שלנו הוא ערך הגבורה הפיזית והצבאית במשנת הרב, אין ספק שהגבורה הנפשית והתעוזה יוצאי הדופן של הרב, הם קשורים, משפיעים ומועילים להבין את משנתו הרעיונית. אכן מצאנו מעשים רבים כאלה, למשל, בתקופת בויסק, בהיותו בחופשה, ראה אדם תקיף מבזה את הרז"ר בנגיס.[194] ניגש הרב לעשיר, סטר לו ואמר, "בפני אין מבזין תלמידי חכמים". העשיר הנעלב, איים שיתבעהו למשפט, ולמרות הפצרות תלמידיו, לא התנצל הרב.[195]

למרות תפקידו הרם, וחשיבות השמירה על נימוסי השלטון בעיני התרבות האנגלית, כמה פעמים סירב הרב לבקר וללחוץ את ידיו של חלק מנכבדיהם, משום התנהגותם המבזה ליהודים ולתורה.[196]

קריאת ביוגרפיה של הרב נראה כרשימת מעשי תעוזה, למשל איך שעמד מול הקנאים[197] (ציונות, הקמת הרבנות הראשית, היתר המכירה בשביעית, שמן שומשום בפסח), רבנים אחרים (בנושא האבולוציה, פתיחת האוניברסיטה בירושלים), המזרחי (סוגיית בחירת נשים, הקמת "דגל ירושלים"), הימין (בנושאים כלכליים וחברתיים), השמאל (פרשת סטבסקי), מחללי שבת, הרב הראשי של אנגליה (כשהפציר בו להפסיק לעזור למשתמטי הגיוס), ופוליטיקאים אנגלים יהודים (שהתנגדו להצהרת בלפור). הרב אף סיכן את מעמדו ב"ביזוי בית המשפט" בפרשת סטבסקי, וסיכן את נפשו כשחתם ב"סיטונאות" על אישורים פיקטיביים כדי להציל יהודים שברחו מהגיוס ברוסיה ובאנגליה.[198] אין זה מקרה שאישיות כזאת גם יכתוב "כי מורך הלב הוא גם כן בכלל המדות האסורות",[199] וכדומה.

 

יג. הבדלים באופי ובתקופה בין הראי"ה לבין הרב צבי יהודה

עד כאן ראינו שההדגש על ערכי הגבורה והצבאיות אצל מורנו הרצב"י הם המשך טבעי למשנתו של אביו הרב זצ"ל. אמנם הרושם שיחסי, התמקד הרצב"י יותר בנושא, הוא נכון משתי סיבות חשובות.

מבחינת האופי, הרב קוק היה איש חזון ויצירה יוצא דופן, שקם אחד כמוהו רק בכל כמה דורות. מפליא המראה של עשרות הרבות של מחברות שלו עם הגיית לבו, שם מתייחס בהרחבה ובחדשנות לכמעט כל נושא.[200] כשם שכותב הרב רבות על עם ישראל, ארץ ישראל, אמונה וגבורה, כך הוא כותב המון גם על אהבה, טעמי המצוות, חסידות, תשובה, צמחונות, זוגיות, מהפכנות, קבלה, שירה, ושלום.

לעומתו, כוחו וגדלותו ההיסטורית של הרצב"י הוא בכך, שבנוסף להקדשת שנים רבות לעריכת כתבי הרב, הוא בעיקר העמיד תלמידים הרבה ואפשר לומר שהעלה את עולם התורה של הציונות הדתית ואת ההתיישבות בארץ ישראל השלימה "על המפה". בתור מחנך של אלפי צעירים, התמקד הרצב"י במספר מסרים מצומצם יחסי, שיובנו וירוממו את כל הדור, וחזר עליהם פעמים רבות.[201]

רגילים לומר, שגאונים חיים כמה עשרות "לפני זמנם". אם מחשבת הרב המסתעפת והמורכבת, כמעט ולא נקלטה בישיבתו בזמנו,[202] דברי הרצב"י הובנו על ידי רבבות. רק כשני עשורים אחרי פטירתו של הרב, עם המהפכה הכמותית והאיכותית שהביאה הצטרפותם של צעירי בני עקיבא לישיבה,[203] התפתח דור שלם של רבבות שכבר גדלו בארץ על ברכי "תורת ארץ ישראל", עם גאווה לאומית "צברית" נורמאלית, שירדו לסוף תורת הרב ובנו. מלחמת ששת הימים והשתתפותם של רבים מנאמני הארץ והתורה בשחרור וביישוב חבלי א"י, הייתה ההגשמה של חזונם המשותף, אך רק הבּן זכה להכין תלמידים לזהות את השעה ולהוציאה לפועל.

אכן יש רושם שהגבורה והצבאיות, מבחינה פרופורציונאלית, תופסות יותר מקום אצל הרצב"י, משום שזה אחד מהנושאים המרכזיים אצלו, לעומת אצל הרב, שם יש המון נושאים מרכזיים!

יחד עם ההבדלים באישיות ותלמידים, מה שיותר חשוב הוא השוני ההיסטורי בין תקופותיהם. לפני הקמת המדינה וצה"ל, האנגלים, היו מופקדים על נושא הביטחון. אמנם היו מחתרות, אך לא היה ניתן להתייחס אליהם בפומבי! בקיצור, נושא הצבאיות לא מעסיק כל כך, כשאין צבא! ראינו שבמבחנים המעשיים המועטים שעלו, אכן הדגיש הרב מאוד את ערך הגבורה, ברם, עדיין היה אז תקווה, שנוכל בכל זאת, לרשת את הארץ בכסף ובדרכי שלום.[204] בגלל תקופתו ואישיותו, יכול הרב להתייחס במקומות רבים לחזון השלום העולמי,[205] שמלחמה היא אכן בדיעבד, ואלמלא חטא העגל, הגוים היו משלימים איתנו ונותנים לנו את ארץ ישראל בשמחה.[206]

אמנם, ההשוואה מעידה על הבדל גם אצל הרב קוק עצמו, בין תגובותיו למאורעות תר"פ, תרפ"ב,[207] ותרפ"ט,[208]המראים תהליך "עיכול" מצער של תובנת המציאות, שלמרות בלפור, ולמרות תקוותנו לשלום, הערבים לא יתנו לנו לקנות את הארץ אלא בדרך מלחמת הגנה. בדיעבד, אם כך בחרו, אזי הננו עדים שרצון ה' הוא להכריחנו לעורר אף יותר את מלוא עוצמת הגבורה הישראלית של ימי קדם.

הרב קוק לא היה יכול לחזות את השואה האיומה[209] שחקק במודעות הלאומית אפילו של אגודת ישראל,[210] את המחיר של שנאת ישראל, את החילול ה' הנורא שסבל עמנו האהוב, והחיוניות הבלתי-מעורערת להחיות את הגבורה הישראלית.

בתקופת הרצב"י, התמונה התבהרה אף יותר. המציאות של מדינה מותקפת מסביב, עם גיוס חובה, עימותים ופיגועים מזוינים, ניצחונות א-לוהיות זוהרות, ושחרור יהודה ושומרון וירושלים עה"ק במלחמת ששת הימים, מדברים בעד עצמםעבור מי שרואה את יד ד' בהיסטוריה. עבור הרב, שההתבוננות בהנהגה העולמית של הקב"ה הוא "לחם חוקו",[211] אין ספק שהיה מגיב הרב לאירועים הללו בדיוק כפי שהגיב בנו הרצב"י. הצורך "לפעול עם א-ל",[212] לחדד את ערכי הגבורה, ולנצל את הזכות ליישם ב"פועל" את החזון של כיבוש והתיישבות בא"י השלימה, הוא בוודאי צריך לקחת זכות קדימה אליבא דרב זצ"ל, לעומת נושאים אחרים שבינתיים הם רק ב"כוח" תיאורטי. 

כמו שראינו במרכז הרב, שלפי צרכי הדור, נתן הרב זכות קדימה לחזונו להקים ישיבה שם ילמדו אמונה, תנ"ך, מוסר ולאומיות, ובעברית, גם על חשבון חזונו המשני, ללימוד תורה בשיטות מחקריות של חכמת ישראל.[213] ויתר הרב זמנית על אידיאל (עד להקמת מכון הרי פישל), לטובת אידיאלים אחרים, יותר בוערים.[214] אין ספק שכך היה עושה הרב לו היה חי בתקופת הרצב"י, כשם שעשה בנו, לוותר זמנית על הדגשת חלק מהאידיאלים, כדי להתמקד בנושאי הדור, וכל שכן בעניני פיקוח נפש.[215]

אכן, כותב הרב במפורש, שצריך לשאוף ולחלום על שלום, אך "לא לדחוק את הקץ", ובינתיים להרתיע ולחרף נפשנו אם צריך.[216] הרב גם כותב במפורש שכיבוש ארץ ישראל דוחה פיקוח נפש,[217] ואף נהג כן הלכה למעשה בפרשת "הכותל" (למרות הפצרותיהם של המנהיגים הציונים לוותר),[218] אז אין מקום לחשוב שהיה תומך בתנאֵי הסכם "שלום" כשהם סותרים את חובת כיבוש ארץ ישראל. אם הוא פוסק שצריך לקום ולכבוש את הארץ מאחרים, קל וחומר שאסור לתת מה שכבר בידנו. "חלילה לנו להתבטל מהמצוה החמורה שבחמורות של כיבוש ארץ הקודש וקנינה... שאין שום התנצלות להתבטל ממצוה חיובית".[219] קל וחומר עם אותו "שלום" מדומה וותרני, סותר את גישתו הגאה, הלאומית ביותר, ואישיותו התקיפה והמעיזה.

 

יד. סיכום

משתי הסיבות הללו, האישי ואף יותר, ההיסטורי, למרות שהיה הרצב"י נאמן לחלוטין לדרכו של אביו הרב זצ"ל, טבעי הדבר שדיבר הראי"ה, יחד עם ערך הגבורה והצבאיות, לא פחות על התיאוריה של חזון השלום ונושאים רבים אחרים, שהיו עבורו תיאורטיים כמעט באותה מידה. לעומת הרצב"י, שהתייחס יותר, באופן פרופורציונאלי, לאתגרים הנוכחים, כמו גבורה וצבאיות, שבדורו כבר אינם תיאורטיים אלא מעשיים, ועם נסיבות היסטוריות ורבבות תלמידים שיכולים להוציאם אל הפועל.

ראינו שעם התגברות ההתפרעויות הערביות, דיבר הרב יותר על גבורה ונקמה ופחות על שלום, אין סיבה שהרצב"י יעשה אחרת. השוני, הן באיכות האירועים המעשיים (השואה, הקמת המדינה והצבא, המלחמות), והן בכמות התלמידים המקשיבים (שהמוניותם חייב הפשטה וצמצום מספר האידיאלים, והתמקדות באלה העומדים על הפרק), מחייב לשים את הנושאים היותר תיאורטיים, שהם כרגע יותר מופשטים, וגם לא ברי-יישום, על "אש נמוכה" יותר, כפי שעשה גם הרב בעניינים אחרים.

שניהם היו תמימי-דעים בערכים הנעלים של הגבורה הלאומית, הן מסיבות "לכתחילה", והן מסיבות של "בדיעבד" (שהוא ה"לכתחילה של הקב"ה" עבורנו בדורנו[220]), של כיבוש ויישוב ארץ ישראל, ושל השלום האוניברסאלי גם יחד, ועל ה"תפארת" ההרמונית שביניהם.

העובדה שגדול הדור, "עוד לפני היות חיילים בישראל, שר הוא לגבורה הישראלית... הפיזית",[221] היא מספיק מפתיעה וחדשנית. לדרוש שיתייחס אף יותר לנושא זה, שבזמנו היה לרוב תיאורטי, הוא פשוט אנכרוניזם.