"לאותות ולמופתים לדרך אשר ילך בה ולמעשה אשר יעשה ישראל"

בירושלמי שבת (א', ב)[1] אף נאמר שראוי לשלשל שמועה עד לשורש מקורה הראשוני - "עד משה", ושמקור לחיוב זה נמצא כבר בתורה:

... רבי ירמיה רבי חייא בשם רבי יוחנן, אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה שלשלה ואם לאו תפוש או ראשון ראשון או אחרון אחרון, מה טעמא 'והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת', עד 'יום אשר עמדת לפני ד' א-להיך בחורב'. גידול אמר, כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו, ומה טעמא 'אך בצלם יתהלך איש' כתיב.[2]

כל זאת למה? מה חשיבות בדבר? הן לכאורה מבחנה של "אמירה" - בה עצמה, בחינת "קבל האמת ממי שאמרה", ומה לך מיהו "האומר"?[3]

כמה תשובות בדבר. הראשונה טוענת כי כאשר אומר השמועה רואה לפניו את דמות דיוקנו של בעל השמועה, הרי הוא מתאמץ למוסרה כצורתה, כמו שיצאה מפי אומרה, והוא נרתע מלאומרה בצורה מסולפת, בניגוד לכוונתו ורוחו של מחברה. על תלמידי הבעש"ט, למשל, מסופר [באיגרת הקודש שבסוף ספר נועם אלימלך], כי זו הייתה דרכם וזה גם היה שכרם:

כשלומדים גמרא הם מלבישין עצמם פחד ורעדה ואימה ויראה גדולה... כשמזכירין שם התנא או שאר בעלי השמועה, מציירין בשכלם כאילו התנא ההוא עומד בפניהם חי עם שורש אורו... כדרך שמובא בירושלמי שצריך לצייר לעצמו הבעל השמועה כשמזכירין אותו... כשהולכים מלימודם כזה נעשים להם נסים ונפלאות כמו בדורות הראשונים ומרפאים חולים וממשיכים השפעות על כל ישראל.

טעם שני בדבר, מבוסס גם הוא על מאמר רבותינו בירושלמי שבת (ט', א), מורה כי "תורה שאין לה בית אב אינה תורה", לכן וודאי שחייב אתה לידע בכל אימרה ואימרה מיהו ומהו "בית אביה" וייחוסה. ועוד נימוק שלישי בדבר, "אחרון אחרון חביב":[4] הרי זה מביא גאולה לעולם, כאשר "דבר" נאמר בשם אומרו (אבות ו', ו).

משימה זו ראוי לה שתעמוד לנגד עינינו השתא סביב אישיותו של רבנו הרב צביהודה זצ"ל, אשר בשנה זו אנחנו מציינים שלושים שנה להסתלקותו. הרצי"ה עצמו לימדנו פרק משמעותי בחשיבות זו של "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל', כ),[5] בהקדישו מאמץ לא רק לחשיפת כתביו של "אבא מרן הרב זצ"ל" אלא גם לתיעוד דמותו, הנהגותיו, אישיותו – "קצות דרכיו ועיקר מהלכו בקודש", בחיבוריו 'נפש הראי"ה' ו'לשלושה באלול'. הרצי"ה הדגיש  שמגמת התיעוד אינה "לספר שבחים" אלא "לתאר" – כאמור – את הנהגות הראי"ה, ולו גם "בראשית דברים", זאת "כדי לקבעם ולהזכירם לנו, להתבונן בהם ולהשתמש בהם, למחשבה ולמעשה, ככל האפשר, לכל אחד כפי ערכו וכחותיו. והיו לאותות ולמופתים לדרך אשר ילך בה ולמעשה אשר יעשה ישראל" (הקדמת הרצי"ה ל'נפש הראי"ה').[6] דומה כי יאים הדברים – לא פחות – גם בנוגע לכותבם, רבנו הרצי"ה, מורה הליכות גאולת דורנו.

תיתי ליה לעורך הנכבד, הרב מנחם מקובר, אשר השקיע עמל בריכוז ואיסוף מאמרים המאירים, איש איש בדרכו, עוד היבט, עוד זוית, עוד פינה, ממאור גדול זה, מ"האי שופרא דבלי בעפרא" (ברכות ה', ב). "והאור הזרוע והגנוז במרומים יגלה ויראה, בהגנת זכותו עלינו ועל כל בית ישראל, ויצמיח את קרני הישועה השלמה מארץ החיים על כל עמו עולמו" (מהקדמת הרצי"ה, שם), בעגלא ובזמן קריב.

 ____________