המקרא כמורה דרך להבנת התפילה

 

הקטע המסיים את הברכה השנייה שלפני קריאת שמע של שחרית כולל בקשה לגאולה. בין השאר מופיעה בו הבקשה "ותוליכנו  מהרה קוממיות לארצנו". לכאורה, הקשר בין בקשה זו לבין תכנה של הברכה – הודאה ובקשה על לימוד התורה, אינו ברור. אולם, פסקה זו מבוססת על  הכתוב בפרשת "בחוקותי" - "ואולך אתם קוממיות" [ויקרא כ"ו, יג].[1] על הפסוק שבראש אותה פרשה - "אם  בחקותי תלכו" [שם, שם, ג] דורשים חז"ל "שתהיו עמלים בתורה".[2] ההליכה "קוממיות" מהווה, אם כן, תוצאה של עמל התורה. מעתה מובן היטב מפני מה באה הבקשה לקוממיות  בברכה שעניינה לימוד תורה והעמל בה. 

 

בגאולה של שחרית מופיעה הקביעה "אין א-להים זולתך". רבי דוד אבודרהם מציין כי  אמירה זו מבוססת על הכתוב: "אני ה' ואין עוד א-להים מבלעדי א-ל צדיק ומושיע אין זולתי" [ישעיהו מ"ה, כא].[3] עם זאת, נראה כי נוסח הברכה כאן הושפע גם מפסוק אחר, השונה ממנה  בעניינו, אך דומה לה בלשונו. במגילת רות אומר בועז ל"פלוני אלמוני" הגואל – "אין זולתך לגאול" [רות, ד', ד].  הברכה עוסקת, אמנם, בגאולת ישראל, בעוד הכתוב ברות מדבר על גאולת נחלתו של אלימלך,  עם זאת עדיין ישנו קשר אסוציאטיבי בין הברכה לפסוק זה הקשור גם הוא לגאולה, אם כי, כאמור, לגאולה מסוג אחר. אפשר שקשר זה תרם גם הוא לעיצוב נוסח הברכה, אולי גם מתוך כוונה לרמוז בברכה שעניינה גאולה ראשונה גם לגאולה האחרונה, זו של משיח בן דוד, נכדם של  רות ובעז.  

 

את הפיסקה הנאמרת בברכת גאולה של ערבית "המדריכנו על במות אויבנו" ניתן להבין בשתי צורות –  האחת - הגורם לנו לדרוך על במות אויבינו, כלומר להשפילם, השנייה – המכוון והמוליך אותנו בהיותנו בבמות אויבנו. הדעת נוטה כי ההבנה הראשונה היא הנכונה, שכן לו הייתה כוונת הדברים כזו האחרונה, היינו צריכים לכאורה לומר "המדריכנו בבמות אויבנו". אף על פי כן מצאנו בין מתרגמי הסידור את שני הפירושים.

ר' דוד דה סולה פול  הבין, כנראה, כהסבר הראשון ותרגם:

כך מסביר, למשל, גם בעל "הסדור המפורש" – "הוא המעלנו לדרוך על משגבם ומעוזם של אויבנו (שמכניע גאוותם וכאילו דרכנו עליהם)".[5]  בדרך זו הולך גם בעל "יסוד מלכות" – "הוא נותן לנו כח לרמוס ברגלנו על מגדלי האויבים שלנו".[6]

לעומתם מעדיף הרב נתן שרמן, מתרגם הסידור מטעם הוצאת "ארטסקרול" הנודעת, את ההסבר השני:

וכך גם בתרגומו של הרב יונתן  סאקס :

אמנם, כבר ציין ר"ד אבודרהם[9] כי  קטע זה מבוסס על הכתוב  "ואתה על במותימו תדרוך" [דברים, ל"ג, כט], נמצא לפי זה שההסבר הראשון הוא המשקף את כוונתם של מסדרי התפילה.

לפי הבנה זו של הפועל "מדריכנו"  ישנה הקבלה ברורה בין הפיסקה "המדריכנו על במות אויבנו" לבין הפסקה השנייה של אותו המשפט - "וירם קרננו על כל שונאינו". הפיסקה הראשונה מדברת על הדריכה ברגל ואילו השנייה על הרמת הקרניים שבראש. העיון במקרא מגלה לנו, אם כן, לא רק את משמעותה המדויקת של המילה הבודדת אלא גם את אופי המשפט כולו.

כתוב נוסף המתאר דריכה על במות מצינו באיוב: : "נטה שמים לבדו ודרך על במתי ים" [איוב ט', ח]. יתכן שהיו שדרשו פסוק זה על קריעת ים סוף התופשת מקום מרכזי בברכה שלפנינו, ומתוך כך הוכנס לתוכה הביטוי "המדריכנו על במות אויבנו". לעת עתה לא מצאתי, אמנם, מדרש הקושר את  הפסוק באיוב לקריעת ים סוף, ויתכן שהדברים הופיעו במדרש קדום שאבד. מכל מקום, מצינו  בדברי חכמים את ה"דריכה" מיוחסת לקריעת ים סוף ולעוברים בתוכו – "ראויים הללו לעשות להם נס כדורכי הים וכעוברי הירדן" [סנהדרין צ"ד, ב].[10]  מקומו של הביטוי בברכה זו דווקא מוסבר, אפוא, גם הוא מתוך העיון בפסוקי המקרא.

 

 הן בעלי הלכה והן חוקרים תהו על  מקומו ועל מעמדו של פסוק "ימלוך" ב"קדושה" הנאמרת בציבור. בעלי הלכה הסתפקו אם פסוק זה נחשב לחלק בלתי נפרד מהקדושה ומתוך כך יש להפסיק "באמצע הפרק" לשם אמירתו, או שמא למרות אמירתו עם ה"קדושה" אין הוא חלק בלתי  נפרד ממנה ולכן הנמצא "באמצע הפרק" אינו פוסק כדי לאמרו.[11]  אף חוקרי התפילה קבעו כי "לא נתברר תפקידו המדויק של פסוק ימלוך".[12]  אמנם במקומות הרבה מצינו את המלכות תוכפת לקדושה, כך, למשל, בברכת "ישתבח" ובברכת יהללוך שלאחר ה"הלל" ונראה כי כך הוא גם ב"קדושה" שבחזרת הש"ץ. עם זאת, יתכן ועניין נוסף ישנו כאן - הפסוקים המרכיבים את גוף הקדושה לקוחים ממעשה המרכבה שבישעיה[13] ושביחזקאל[14]. נבואות אלה הן בעיקרן נבואות קשות, שעניינן עזיבת השכינה את בית המקדש, ואפשר שמסדרי התפילה בקשו לצרף אליהם  פסוק של נחמה המציין את זיקתה של מלכות ה' לציון  ואת שכינתו הנצחית בה.

 

בקטע הנוסף לברכת ההודאה בימי החנוכה, המתחיל במילים "בימי מתתיהו", מופיעה סדרה של הנגדות בין עם ישראל ליוונים הפותחת במילים "מסרת גיבורים ביד חלשים". לכאורה לא בא תיאורם של היוונים כ"גיבורים" אלא כדי להדגיש את גודל הנס והישועה, ברם עיון בכתובים ובמדרשים מגלה כי הכינוי "גיבורים"  הוא כינוי המיוחד ליוון  דרך קבע.

בספר דניאל מתואר "מלך יון", כשהכוונה  היא לאלכסנדר מוקדון,[15] כ"מלך גיבור" –

ועתה אמת אגיד לך הנה עוד שלשה מלכים עמדים לפרס והרביעי יעשיר עשר גדול מכל וכחזקתו בעשרו יעיר הכל את מלכות יון. ועמד מלך גבור ומשל ממשל רב ועשה כרצונו [דניאל י"א, ב-ג].

בהתאם לכך מתפרשת נבואת זכריה - "כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון ושמתיך כחרב גיבור" [זכריה ט', יג] [16] כהפיכתם של יהודה לאפרים ל"גיבורים" לאחר ניצחונם על היוונים שנשאו תואר זה עד אז.

על סמך תיאור זה תרגם יונתן  את הכתוב בשירת חנה "קשת גיבורים חתים" [שמואל א, ב', ד]–

"על מלכות מוקדון אתנביאת ואמרת שתת דגברי מקדונאיי תברין ודבית חשמונאי יתעבדון להון ניסין וגבורן".[17]

על ייחוסה של  הגבורה ליון דווקא מבוססים גם  דברי המדרש:

ברה כחמה [שיר השירים ו', י] – במלכות יון, סדריאוס אס איליאוס, חמה שמה, והשמש גבור נקרא, שנאמר: ישיש כגבור לרוץ אורח [תהלים י"ט, ו], בתקופת תמוז מי יוכל לעמוד כנגד השמש, הכל בורחים ממנו שנאמר: ואין נסתר מחמתו [תהלים שם, ז] כך במלכות יון הכל ברחו ממנה ומתתיה הכהן ובניו עמדו באמנותו של הקדוש ברוך הוא וברחו מפניהם האוכלוסין של יון ונהרגו כלן וכן הקדוש הוא אומר להם "כתו אתיכם לחרבות ומזמרתיכם לרמחים החלש יאמר גבור אני [יואל ד', י], ואומר: כן יאבדו כל אויבך כל אויבך ה' ואהביו כצאת השמש בגבורתו [שופטים ה', לא] לקיים מה שנאמר: ברה כחמה"  [שמות רבה ט"ו, ו].

בני יון ה"גיבורים" שווים לשמש הנקראת גם היא "גיבור" והכל נסים מפניהם, למעט החשמונאים המעיזים להלחם בהם, מנצחים אותם, והופכים בכך מ"חלשים" ל"גיבורים" במקום היוונים. יש לשים לב לכך שהמדרש דורש על החשמונאים את הכתוב "החלש יאמר גיבור אני" [יואל ד', י]. לפי האבודרהם, מושתתת הפיסקה "גיבורים ביד חלשים"  שב"על הניסים" על כתוב זה,[18]  כפי שראינו יש לכך משמעות רחבה המעוגנת היטב במקראות ובמדרשים.

 

בסוף אותו קטע הנאמר בימי החנוכה מתוארים מעשיהם של החשמונאים, בין השאר נזכר שם כי "פינו את היכלך". האבודרהם[19]מציין כי הצירוף "פינו את" מופיע במקרא פעם אחת בלבד, בכתוב האמור בפרשת נגעי בתים: "וצווה הכהן ופנו את הבית" [ויקרא י"ד, לו]. המדרש שם מפרש את הבית הנזכר בכתוב כמתייחס לבית המקדש.[20]  מקום אחר בו נזכר פינוי של בית הוא בבראשית כ"ד לא, שם אומר לבן לאליעזר "אנכי פיניתי הבית", המדרש שם מסביר: "פניתי הבית מעבודה זרה" [בראשית רבה ס', ז]. אפשר שבהתאם לכך מצאו מסדרי התפלה במילה "הכהן"  הניזכרת בפרשת נגעים רמז לכהנים.

 

בחלק מנוסחאות ברכה מעין שלוש מופיעה הבקשה "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". בקשה זו עוררה תמיהה אצל כמה וכמה מחכמי ישראל ויש שאף קבעו שאין לאומרה. כך, למשל, מביא הטור בשם רבנו יונה: "ואין לאמרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים המצוות התלויות בה" [טור, או"ח, ר"ח]. הב"ח שם מיישב נוסח זה ומסביר שכאשר נטמאת הארץ בחטאים נטמאים גם הפירות הגדלים בה והיונקים ממנה ואילו כאשר היא מטהרת ומתקדשת מיטהרים ומתקדשים גם פירותיה, מתוך כך הוא מכריע כי "ניחא שאנו מכניסין ברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה". הסבר זה מעוגן היטב בכתוב ממנו לקוח הצירוף "פריה וטובה" -  "ואביא אתכם אל-ארץ הכרמל לאכול פרייה וטובה ותבואו ותטמאו את-ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" [ירמיהו ב', ז]. לאור כתוב זה משמעותה של הבקשה "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" היא תיקון העבר, שבו נאכלו פירות הארץ וטובה מתוך טומאה ולאכל ולברך עליהם בקדושה ובטהרה. מן הראוי לציין כי ביטוי נוסף בברכה, "תנובת השדה", קושר גם הוא את אכילת הפירות והדגן לטהרה ולהיטהרות. ביטוי זה לקוח מהכתוב – "והושעתי אתכם מכל טמאותיכם וקראתי אל הדגן והרביתי אותו ולא אתן עליכם חרפת רעב. והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים" [יחזקאל ל"ו, כט-ל]. כלומר: ריבוי היבול  כרוך בישועה מהטומאה. אף חז"ל הצביעו על הקשר שבין טהרה לטיב הפירות הגדלים בארץ ואמרו: "הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח" [סוטה פרק ט, משנה יג] ולמדנו: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: טהרה בטלה טעם וריח" [סוטה מ"ט, א]. ופרש"י: טהרה – שפסקה מישראל. ביטלה טעם - הפירות וריחם, שמתוך שהיו טהורים ונוהגין בטהרה אף הקב"ה מטהר פירותיהן מריח רע ומטעם רע".  

 

מנהג רווח בקהילות רבות לומר את הפיוט הקצר "היום הרת עולם" לאחר תקיעות השופר של מלכויות זכרונות ושופרות במוסף של ראש השנה – מלכויות, זכרונות ושופרות.

יום ראש השנה ניתכנה יום הרת עולם בהיותו יום בריאת האדם.[21] אולם עדיין יש לברר מפני מה  מוזכר כינוי זה אחרי תקיעת השופר דווקא.

הביטוי "הרת עולם" מושתת על הכתוב בספר ירמיהו: "ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם" [ירמיהו, כ', יז]. לפני כן נאמר שם בכתוב: "ושמע זעקה בבקר ותרועה בעת צהרים" [שם, שם טז]. אפשר שמדרש קדום מצא בזעקה ובתרועה הנזכרות שם בכתוב רמז לתפילה ולתרועה הנעשות בד בבד בראש השנה, ומכאן נקשר הביטוי "הרת עולם" לתקיעות של יום זה.

אפשר והרעיון לפיו תקיעת השופר היא מעין זעקה ללא מילים, דוגמת בכיו של התינוק הזועק להוריו, הוא הקושר אותה להריון וללידה.[22]

 

 

דומה כי די בדוגמאות אלה בכדי להצביע על חשיבות הכרת הקשר שבין המקראות לבין התפילה.  כמו שהראנו, חשיפת מקורותיהם המקראיים של נוסחי התפילה בכתוב עשויה ליישב קשיים, לגלות  רבדים חדשים ולהאיר פינות נסתרות.

 

 

 

 אבודרהם, ירושלים תשכג, עמ' ו[1]ו 

---