דפי מאורות (5775-51)

 

בפרשת נצבים כתוב על אדם ההולך ב"שרירות לבו" (כביכול "עושה שריר" על הקב"ה) ואומר, "שלום יהיה לי" (מאמין שעובר את יום הדין). יום הדין הוא יום מיוחד ומפחיד גם יחד; נחרצים בו גורלות של אנשים לחיים או למוות, ואם לחיים – לאיזו איכות חיים.

 

​

אי אפשר לעבור את היום הזה לבד. לכן לא בכדי, בתפילות ראש השנה אין מוזכרות בקשות על ילדים, על בריאות, על פרנסה. יום הדין הוא ענק וקוסמי, שהעולם ידע את גודל טובו של הקב"ה, שהוא מלך על כל העולם. כדי לעבור את היום הזה אנחנו נצבים בבית הכנסת, יחד עם כל העולם כולו, מאזינים לשופר ומתחברים בלב לכל עם ישראל. כך מתגלה גם כל אחד גם כיחיד, בפרטים ובצרכים הפרטיים שלו. בגמרא זה נקרא, "יוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם". רק ה"יחד" מבליט את הייחודיות. ובחסידות, הקב"ה רואה אותנו בתפילות יום הדין כקולקטיב המתפלל על קולקטיב, בין מיליון אנשים. אז אנחנו בולטים, כל אחד בחיסרון שלו. ה"יחד" מבליט את השונוּת.

הקושי הגדול בעולם זה לדעת להישאר נצבים גם כשמשהו מאוד יקר הולך מאתנו. משה אומר לעם ישראל, תישארו נצבים, ואז, "וילך משה". זאת תפילת ראש השנה: להצליח להישאר נצבים למרות תקוות שנגוזו ודברים יקרים לנו שאנחנו מרגישים שהחמצנו.

בהפטרה ביום הדין אנו קוראים על אימא חנה, העקרה, הנשברת "מידי עלותה בית ה' ". בכל פעם כשעולים למשכן בשילה היא אומרת, "ה' צבאות". לכל אחת יש צבא שלם של ילדים וגם היא רוצה ילד. במשך שנים רבות הייתה עקרה ולבסוף נענית, כי אלקנה בעלה היה תומך (דואג לה לאוכל, מתעניין). לפי המלבי"ם, אלקנה אומר  לפתע לחנה שדי עם התפילות, "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים?!"

(מנסה לרמוז לה שהקב"ה לא התכוון שיהיו לה ילדים), והיא מאוכזבת שגם הוא הפסיק לקוות ומתוך המקום הזה יוצאת ממנה תפילה ענקית.

כך גם רחל אמנו (שקוראים עליה ביום השני של ראש השנה) מבקשת מאישה האהוב יעקב, "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", אך קשה לו לקבל זאת ועונה לה, "התחת אלוקים אנוכי" וגם ממנה בוקעת תפילה גדולה.

תקווה זה כשאנחנו לגמרי לבד. עובר רק קו בין שתי נקודות, בינינו ובין ריבונו של עולם. כשנטושים, קו ישיר לגמרי, אנחנו נצבים רק כשיש לנו "וילך". עם ישראל רואה את משה הולך ואינו מסוגל לעמוד בזה, אבל הקב"ה מצפה מהם עכשיו לקחת אחריות על חייהם, "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים". רק הקב"ה ייתן לנו חיים, שלא נהיה חולים ושלא ניפול ברוחנו.

קשה מאוד להיות ניצב, כמו ניצב בסרט. בפרשה הקודמת קראנו על הקללות המזעזעות, ואז בא משה ואומר: אתם ניצבים היום. אמנם יש זעזוע מהקללות, אבל הן מציבות ומעמידות אתכם במקום, כמו היום שמתחיל בחושך וממשיך באור. כשיש קושי (הקללה) אנחנו הכי ניצבים בעולם (הייאוש מחזיק אותנו ביציבות שגורמת לנו לעמוד).

נסיים בדבריו של האר"י הקדוש, "מי שמזיל דמעה בתקיעת שופר מראה על נפשו שהיא שלמה ומתוקנת והוא נידון בזה הרגע לחיים טובים ולשנה טובה ומתוקה".

 

[מתוך שיעור של הרבנית ימימה מזרחי]

 

בתאל שוורץ

סטודנטית בהתמחויות ללימודי ארץ ישראל

 וחינוך חברתי קהילתי

 

 

 

קבצים להורדה:

ניצבים תשעה

מחבר:

שוורץ, בתאל