דפי מאורות (5775-46)

"ארץ טובה שהדבש בעורקיה..."

 

בפרשת השבוע התורה מתארת בהרחבה את שבחה של הארץ: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת..." לאחר פירוט מעלותיה של הארץ מופיע הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", שנדע ונזכור להודות ולברך על השפע המצוי בארץ.

 

 

​

כאשר קראתי את הפסוקים המתארים את טוב הארץ, לא יכולתי להתעלם מהדמיון הרב למילים של השיר "מרדף", שנראה כי נכתב על בסיס הפסוקים, בשינויים קלים אך מהותיים:

ארץ טובה שהדבש בעורקיה

אך דם בנחליה כמים נוזל.

ארץ אשר הרריה נחושת

אבל עצביה ברזל.

ארץ אשר מרדפים קורותיה,

אלפיים דפים ועוד דף,

עד שנשרף

עוד מעט

כל חמצן ריאותיה

בגלל מרוצת המרדף...

לא ארץ נחלי מים, טוען המשורר, כי אם "דם בנחליה כמים נוזל", ומברזל עשויים עצביה, הוא מתריס מול הפסוקים המייחסים זאת לאבנים. האם זוהי ארץ טובה, הוא שואל, אם קורותיה עמוסים מרדפים ומלחמות, "עד שנשרף עוד מעט כל חמצן ריאותיה"  בגלל קושי המרדף?

התשובה, לטעמי, נמצאת בפסוקים עצמם. בתיאור "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" יש שימוש דווקא במילה "מסכנות". בזיכרון הלאומי שלנו, המילה מסכנות משתייכת לערי המסכנות שבנינו במצרים. הפסוקים קוראים לנו להשוות – בין השעבוד הנורא במצרים- לחרות שיש לנו בארץ אבותינו. בארצנו שלנו אנחנו איננו ה"מסכנים". בארץ ישראל האכילה היא לא מתוך מסכנות. אנחנו לפעמים במרדף, נכון, אבל איזו זכות יש לנו! שאנחנו במרדף! מתוך חירות, מתוך עצמאות, מתוך פעולה, לא מתוך עבדות פאסיבית.

עובדתית, אינני חולקת על מחבר השיר (ירון לונדון). השיר נכתב לאחר מלחמת ששת הימים, והוא מתאר את "ארץ המרדפים", הכינוי שקיבלו בקעת הירדן והחלק המזרחי של הרי השומרון והרי יהודה, לאחר שהתנהל בהם מאבק מתמשך מול המחבלים הערביים שפלשו לשטחי ישראל מירדן. אכן, אנחנו נאבקים על הארץ הזאת, ולפעמים משלמים בחיי אדם, אך האם אנחנו יודעים להודות? האם אנחנו יודעים להביט אחור, אל קורותינו ההיסטוריים ולהבחין בעוצמה שלנו כאשר אנחנו נמצאים בארץ המובטחת ונהנים מטובה? 

הקשר בין ההודאה על טוב הארץ ובין הזיכרון של השעבוד במצרים מובא גם בפירוש הרמב"ן לפסוק י' (פרק ח): "ואמר ואכלת ושבעת וברכת, כי תזכור עבודת מצרים ועינוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את ה'.." הרמב"ן מסביר מדוע לאחר פירוט מעלותיה הגשמיות של הארץ מופיעה מצוות הברכה. כאשר טוב לנו, האכילה נראית לנו כה שולית ולא משמעותית, אך הברכה נועדה לשוב ולהזכיר לנו שאין היא מובנת מאליה, וכי יש להודות עליה, בהשוואה למצבו של עם ישראל במצרים, או אם נרצה להתאים זאת לימינו אלה, למצבו האיום של עמינו בגלות בכלל ובשואה בפרט.

לא סתם השכילה התורה להצמיד את מצוות ברכת המזון לפירוט מעלותיה של הארץ. לכאורה ברור כי האדם ידע להעריך את טוב הארץ, אך הנה, גם בימינו אלה, ימים של שיבת ציון לאחר אלפיים שנות גלות, ישנם כאלה שקמים ומתלוננים, ובוחרים לתאר את ישוב הארץ כ"מרדף", תיאור פאסיבי ומנוכר.

כאמור, גם בימים אלה אני מוצאת את דברי הרמב"ן רלוונטיים לא פחות. טענות על "יוקר המחיה" ומחירו הגבוה של המילקי, נראות לי כה שוליות למול הזכות העצומה לגדול ולחיות בארץ אליה חלמו "אלפיים דפים ועוד דף". 

 

אסתר מלמד

סטודנטית בהתמחויות לתנ"ך ולהסטוריה

 

 

קבצים להורדה:

עקב תשעה

מחבר:

מלמד, אסתר