דפי מאורות (5775-37)

חטא המרגלים ואנחנו

 

חטא המרגלים נראה במבט ראשון אחד החטאים הפחות מובנים. מדובר באנשים שיצאו זה עתה ממצרים, כלומר חוו על בשרם את עשר המכות שהנחית ה' על המצרים, את היציאה מעבדות לחירות ואת קריעת ים סוף.

 

 

​

הם ראו שיש לקדוש ברוך הוא את היכולת להביס את האימפריה החזקה ביותר בעולם, את מצרים. משונה מאוד שאנשים שהיו עדים לכל זה יחזרו מהריגול בארץ כנען ויעבירו מסר לכל העם שאמנם הארץ טובה ופֵרותיה יפים ("באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה", במדבר יג, כז), אבל אין סיכוי לנצח במלחמה נגד עמי כנען ולכבוש את הארץ ("אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם", במדבר יג, כח). הקושי נעשה גדול יותר כשאנו נזכרים מי הם אותם מרגלים; הרי אין מדובר ב"דרג מקצועי", כלומר באנשי מודיעין, אלא באנשי רוח מהשורה הראשונה, ככתוב בתורה, "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג).

ה"שפת אמת" על פרשת שלח, ד"ה "איתא בזוה"ק", מתמודד עם שאלה זו, אך תחילה הוא מביא את ההסבר המופיע בזוהר הקדוש לחטא המרגלים, "איתא בזוה"ק  כי המרגלים חשבו 'הכא אנן רישין ובארעא לא נזכי להיות רישין' ". [תרגום: כאן אנחנו ראשים אך בארץ ישראל לא נזכה להיות ראשים]. מי שמנסה להבין את הזהר כפשוטו, כלומר שמדובר במחשבה פוליטית אינטרסנטית של המרגלים מתקשה בכך. מדוע יחשבו המרגלים שבארץ ישראל יודחו מתפקיד המנהיגות? לכאורה ההיגיון אומר שאם משימת הריגול שלהם הצליחה ועם ישראל יכבוש את הארץ הטובה, מנהיגותם רק תתחזק? אין זה גם מובן מפני שראשי המטות שהנהיגו את עם ישראל במדבר אינם אותם אנשים שנבחרו למשימת הריגול, כלומר הם בעצם לא היו המנהיגים במדבר ולא היה להם מה לחשוש להפסיד תפקיד שלא היה להם. השאלה הגדולה ביותר קשורה למעשה שוב לאיכות האנשים. כאמור, הם היו ראשי בני ישראל, כלומר אנשים צדיקים ובעלי שיעור קומה, ולהבין שהזוהר חושב עליהם שרק מניעים פוליטיים של מעמד וכבוד הניעו אותם, אין זה סביר. ה"שפת אמת" כותב על כך:

אכן לכאורה נראה כי ודאי כל מה שאמרו המרגלים הי' בעבור כללות בנ"י. וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור. ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם.

ה"שפת אמת" מסביר שדור המדבר היה כמו ראש ושאר הדורות כמו גוף, עד הדור שלנו שהוא דור העקב (עקבתא דמשיחא). מה שמאפיין ראש זה רוחניות גדולה מאוד, מחשבה ונשמה, אבל הראש אינו עושה שום דבר מעשי. תקופת המדבר מתאפיינת בכך שעם ישראל חווה קרבת ה' גדולה מאוד, רואה נסים אלוקיים ושומע את ה' מדבר אליו בהר סיני. עם זאת, כיוון שה' עושה בשבילו הכול אין לו צורך לעשות בעצמו דברים מעשיים. עם ישראל אינו דואג לפרנסה (יש מן), ולשתייה (יש באר של מרים), ולמלחמה ("ה' ילחם לכם"). תחושה זו היא תחושה עילאית, אבל ה' רוצה שלא נישאר רק רוחניים, אלא שנחיה בארץ ישראל, שם יש חיי חומר, חקלאות, צבא וכלכלה. המרגלים מבינים שבארץ לא יהיו נסים גלויים כמעט, לא נרגיש את קרבת ה' הרוחנית; נצטרך להתמודד עם חיי המעשה. בעצם, הם מחליטים להוציא דיבת הארץ כדי להישאר בתחושה הרוחנית הגבוהה. אבל זה חטא, כי ה' רוצה שנעבוד אותו בתוך העולם הרגיל והטבעי, ולשם כך יצר את עם ישראל.

כל זה נשמע פתאום מוכר מאוד. אנשי תורה רבים התנגדו לציונות ולעלייה לארץ מפני החשש שהעולם החומרי בארץ ירחיק את עם ישראל מקרבת ה' שחשים בה בלימוד תורה ובקיום מצוות בבתי הכנסת ובבתי המדרש בגולה. חלק מהם מעדיפים גם היום ישיבה בברוקלין על פני מגורים בארץ ישראל. ייתכן שהדברים חוזרים על עצמם והפרשה שלנו מגלה שלפעמים מחשבה רוחנית כזאת עלולה להיות לא יותר מחטא המרגלים. 

 

שני אנגלמן

סטודנטית  במסלול לחינוך מיוחד ובהתמחות לספרות

 

 

 

קבצים להורדה:

שלח לך

מחבר:

אנגלמן, שני