דף הבית > פרשת תצוה

פרשת תצוה

דפי מאורות (5775-20)
כתב "בעל הטורים" שבפרשת תצוה אין נזכר שמו של משה רבנו משום שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת" וקללת חכם אפילו על תנאי באה.
 
 

​

למדנו זאת מאחיתופל, שכשדוד המלך הכין את המקום לבית המקדש הוא כרה תעלות היורדות לעומק האדמה, בסמוך לאבן השתייה. באותה שעה הגיע דוד לתהום והמים שהיו בו עלו וכמעט הציפו את העולם. דוד לא ידע אם מותר להוריד את המים על ידי שם קדוש שיושלך אליהם או לא. שאל את החכמים שעמדו לידו אם יודעים הלכה בעניין זה ולא ענו לו.
הרגיש דוד שיש בהם מי שיודע, ואמר, "כל היודע לומר ואינו אומר – ייחנק בגרונו!". ענה אחיתופל ואמר לדוד קל וחומר, "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, שמי הנכתב בקדושה יימחה על המים, כדי לעשות שלום בכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה!". כתב דוד את שם השם על חרס, השליך אותו לתוך המים הגואים ומיד חזרו המים למקומם.
אומרת הגמרא: על אף שאחיתופל גילה לדוד את אשר ידע, הגיעה אליו בכל זאת הקללה. קללה זו באה לידי ביטוי שכאשר ראה אחיתופל שלא נעשתה העצה שנתן לאבשלום בעת שמרד בדוד אביו נאמר, "ויחבוש את חמורו ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וימת". כך נתקיימה באחיתופל אותה קללת החנק.
מכאן למדו חכמים שקללה אפילו על תנאי הרי היא מזיקה. כך היה גם בקללת יעקב למי שגנב את התרפים, כך גם בקללת יהודה על עצמו למען אחיו, וכך גם היו דברי משה רבנו שאמר לה' "מחני נא" על אף שהיה זה למען ישראל.
בשבת פרשת תצוה אנו קוראים את פרשת זכור שעניינה מחיית עמלק. כשהתורה מתארת את הפשע של עמלק נאמר "אשר קרך בדרך". רש"י מסביר את המילה "קרך" לשון קרירות. עמלק גרם לך להיות קר: "צננך והפשירך  מרתיחתך".  עם  ישראל, שהיה משופע ביציאת  מצרים  בנסים, היה משולהב בעבודת ה', מחכה בהתרגשות לצאת מהטומאה אל הטהרה, מארץ הגילולים אל הארץ הקדושה, אך עמלק מחליט להוריד את חום ההתלהבות הזאת.
עוד לפני שעמלק פונה לקרר את רוחו של עם ישראל הוא ניגש לעשות זאת לאומות העולם, שכן אחרי יציאת מצרים הבינו האומות שעם ישראל הוא עם מיוחד. מכוח זה הצטרפו חלק מהאומות לעם ישראל כבר במצרים, כמו יתרו, וחלק רק חששו ופחדו מהעוצמה החדשה של עם ישראל, כמתואר בשירת הים. מטרתו של עמלק הייתה אחת – לקרר את ההתלהבות של כולם. חז"ל המשילו את מעשיו של עמלק כלפי עם ישראל והאומות לציבור שלם שעמד על שפת בריכה רותחת ולא העזו להיכנס לתוכה. עד שבא אדם אחד, קפץ לבריכה ולמרות שנכווה קשות האנשים בחוץ לא ראו זאת והעזו לקפוץ אחריו לבריכה הרותחת. בפועל, עמלק לא הכניע את ישראל ולא קירר את רוחם לחלוטין, אבל בעיני האומות זה כבר לא היה נראה נורא כל כך להילחם בעם ישראל אחרי שמישהו כבר העז לעשות זאת.
חכמינו אמרו שהעיתוי שבו בא עמלק לקרר אותנו היה בשעה שכבר היינו קצת קרים מצד עצמנו. "נחשלים", "עיף ויגע ולא ירא אלקים", שכן באותה עת היו ישראל ברפידים, ברפיון ידיים מהתורה, כמצוות אנשים מלומדה. כך גם המן, נכדו של עמלק. גם לו לא היה את הכוח לפגוע בעם ישראל אם לא היו נהנים מסעודת אחשוורוש. המן שם לב לקרירות הזאת ולכן הבין שזו שעת כושר לפגוע בעם ישראל. ב"ה שה' הפר עצתו והצילנו.
 
מוריה ישי
סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד ובהתמחות לתושב"ע



 
 
 

 

 

 

קבצים להורדה:
תצוה תשעה
מחבר:
ישי, מוריה