כאשר הגיע יתרו למחנה בני ישראל עם בתו ציפורה, אשת משה ושני ילדיהם, הוא הופתע לגלות שמשה יושב מבוקר עד ערב, שומע את תלונות העם, בעיותיהם החברתיות. כל זאת – לבדו. יתרו מבין שמשה אינו יוכל לשפוט את העם הגדול הזה לבדו ומציע לו לבחור קבוצת אנשים שעליהם הוא סומך, אשר ישמשו כדיינים וכשופטים. עליהם להיות בעלי תכונות מסוימות ומיוחדות הנדרשות לצורך מילוי התפקיד.
משה קיבל את עצת יתרו ואף יישם אותה. הוא מינה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. על בני העם עצמם הוטל ליישם את החוק האלוקי בחיי היום-יום שלהם, בעוד שמשה הגביל את תפקידו לכך שלימד אותם את החוקים והיה השופט בסוגיות הקשות ביותר בלבד.
הערכתו הראשונית של משה שיוכל לעמוד בראש העם, להעביר אליהם וללמדם את חוקי ה' ואף לפתור את בעיותיהם, וכל זה לבדו, דומה במעט להערכתו את יכולות העם טרם מעמד הר סיני:
בני ישראל התאספו לרגלי הר סיני כדי לקבל את התורה מאלוקים. הקול השמימי הכריז על שני הדיברות הראשונים (אנוכי ה' אלוקיך [...] ולא יהיה לך אלוקים אחרים על פני), אך בני העם הרגישו שאינם מסוגלים לקבל מסר ישיר מה', "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו, ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות".
משה שומע את דברי העם ומתאכזב מאוד. רצונו היה שבני העם יקבלו את התורה כולה ישירות מפיו של אלוקים, אך באופן מפתיע ה' אומר לו:
שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דיברו אליך היטיבו, כל אשר דיברו [...] לך אמור להם: שובו לכם לאוהליכם ואתה פה עמוד עימדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים, אשר תלמדם (דברים, ה).
אולם בני העם לא רצו להיות בקשר עם ה' ברמה הזו. הם רצו לקבל את התורה בזכות יכולותיהם העצמיות ולא בעזרת הכוחות הנשגבים שהיה בכוחו של משה לגלות מתוך עמקי נשמותיהם. הם רצו שחוויית התורה שלהם תהיה נאמנה למי שהם בפני עצמם ולא לאופן שבו רואה אותם משה, אפילו אם מה שראה משה היה "האני האמתי" שלהם.
יתרו הגיע מבחוץ והתגייר. משה ראה את בני ישראל מבפנים, רק כפי שהם בנוכחותו, הכיר את הפוטנציאל הגבוה שלהם והאמין בקשר נשמותיהם המאוחדות עם נשמתו שלו ושל נשמת ישראל בכללותה, ואילו יתרו ראה אותם מבחוץ, כפי שהם ביום-יום, בנפרד ממשה.
יתרו מבין שכל זמן שמשה חי בקרב העם, יוכל לרומם את חיי העם ולהעביר אליהם את דבר ה', אך עליהם ללמוד למשול בעצמם וליישם את חוקי התורה בכל רובדי חייהם וזאת על ידי גוף רב שכבתי של שופטים, יועצים וכו' בהתאם לרמות הקהילה השונות.
הצעתו של יתרו התקבלה, יושמה על ידי משה ונכתבה בתורה. בעצם המערכת והשיטה שיצר יתרו הפכו את התורה להישגו האישי של כל יהודי. כאן למעשה טמונה תרומתו של יתרו לתורה. אילולא יתרו, הייתה התורה נשארת תורת משה – מדריך לחיים עבור אנשים כמו משה ועבור יהודים שהתעלו בזכות משה ולאחר פטירתו. יצירת מערכת שכזו הייתה מתבקשת לצורך הפצת תורת ה' לדורות הבאים שלא ידעו את משה.
הרצון של המורה/המחנכת/המדריכה להביא את התלמידים להצלחות, לממש את הפוטנציאל שלהם ולהאמין בעצמם, לא תמיד תואם את הקצב ואת היכולות האישיות של כל אחד. לפעמים עלינו לקחת צעד לאחור ולאפשר לילדים את המרחב שהם צריכים כדי לשוב ולהאמין בעצמם, לבטא את עצמם ולגלות את כישוריהם ועל ידי זה להצליח. כל זאת תוך שהמורה/המחנכת/המדריכה מהווה, בתקווה בע"ה, משענת בטוחה, מקור אמון וכוח עבורם.
(על פי רעיונות שהובאו במאמרים העוסקים בפרשה באתר "בית חב"ד" ו"כיפה").