דפי מאורות (5774-15)

בפרשת בא מובא ציווי קרבן פסח שהוא הציווי הלאומי הראשון של עם ישראל כחברה. הרש"ר הירש, בפירושו לפרשת בא, לומד מציווי זה את אבני היסוד הדרושות לחברה כדי להקים מדינה. "הבה ונראה, כיצד מקים ה' מדינה?"

 

 

עם ישראל חי במצרים 210 שנה חיי עבדות ושעבוד קשים. רוחם של הפרטים הייתה כשל עבדים וגם זהותם הלאומית הקולקטיבית. תהליך הוצאת רוח העבדות מתחיל כבר בפרשת וארא. לשון הגאולה הרביעית, "ולקחתי", מוסבת להוצאת עם ישראל משעבוד מצרים, אך לא זאת בלבד, אלא הפיכתנו לעם ולאומה המגלה בפועל את מציאות עבודת ה'. תהליך זה ממשיך בציווי קרבן הפסח. בפרשתנו נאמר: "ויקחו להם איש [...]" (שמות יב, ג). מה הכוונה במילה "איש"? מסביר הרב הירש שהמילה איש היא במשמעות של אישיות. רק חברה בעל אישיות משל עצמה יכולה להקים מדינה. לכן, אבן היסוד הראשונה בבניין מדינה היא עצמאות. עם ישראל צריך לקחת בחזרה את אישיותו הן ברמת הכלל – שנהיה חברה בעלת צביון ייחודי ועצמאות משל עצמה הן ברמת הפרט – רכוש אישי לכל אדם.

כאשר קוראים את פסוק ג בשנית רואים שציווי לקיחת הקרבן הוא ברבים: "ויקחו להם איש [...]". למה נאמר בלשון רבים, שהרי החובה היא לכל משפחה בנפרד לא כחברה? מסביר הרב הירש שציווי זה נאמר דווקא בלשון רבים כדי להטמיע בנו את ערך השוויון. כולם שווים ביסוד הדברים לפני ה'. כלומר אין בני השפחות ובני האימהות, ובימינו אנו – אין דתיים וחילוניים, אלא כולנו שווים לפני בורא העולם.

אולם האדם שונה מחברו במידותיו האישיות אשר נתן לו ה' כדי לבנות את האומה בכללה. יהודה במלוכה ולוי במקדש אין הכוונה שלוי פחות ערך מיהודה, אלא שיש להם תפקידים שונים שנועדו לבנות את האומה היהודית. זוהי אבן היסוד השנייה הנחוצה לבניית מדינה.

המנגנון החברתי בכלל ובעם ישראל בפרט בנוי סביב הגרעיניות המשפחתית. אנו לומדים זאת מהמשך פסוק ג, "שה לבית אבות שה לבית". "לבית אבות" – המשפחה המורחבת, כמה בתי אב; "לבית" – המשפחה המצומצמת, הגרעין המשפחתי. כלומר תחילת יצירת חברה המיועדת להקמת מדינה יהודית בנויה על אבן היסוד השלישית שהיא הגרעין המשפחתי של האדם, הן המורחבת הן המצומצמת.

המשפחות מתלכדות בבתיהן כדי לקיים את ציווי אכילת קרבן הפסח. אך מה תעשה משפחה אשר נמצא באמתחתה יותר בשר ממה שהיא צריכה? "ואם ימעט הבית מהיות משֶׂה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו מכסת נפשות, איש לפי אכלו תכסו על השה" (פסוק ד). הפתרון לבעיית עושר זה הוא חלוקה עם השכן. משפחה עשירה מחויבת להתחלק בעושר עם סביבתה ורק כך היא תמלא את חובת הציווי.

הרב הירש מדגיש בפירושו שלא ייתכן שצביונה המוסרי החברתי של מדינה היהודית יהיה דומה לשכנותיה. במדינות אחרות המלט אשר מחבר בין בתי האב הוא המצוקה, החוסר של השני.

משתפים אותו בדאגה לזולת, מתוך דאגה לעצמו? [...] העני צריך אותי, ולכן אני עוזר לו לא כי זו חובתי או רצוני. אבל, במדינה יהודית [...] לא העני זקוק לעשיר, כי אם העשיר זקוק לעני [...] להן יוכל להטיב משפעו ובהן יסתייע במילויי חובתו! [...] את העני יפרנס ה' גם באין העשיר. אך העשיר לא יוכל למלא את ייעוד חייו בלעדי העני. 

אם כן, מתוך עיקרון זה צומחת אבן היסוד הרביעית, לא המצוקה של החלש אלא תודעת החובה והאחריות החברתית של מי שיש לו לתת לאחרים. עוד הוסיף הרב הירש שכך עם ישראל נדמה לערך האלוקי, "מה הוא נותן אף אתה נותן". אחרי כל זאת, "תתאחד במדינה היהודית בית עם בית להיות כלל אומה", ועם ישראל יהפוך "ויהיה לקהל עדת ישראל".

 

אליה בחכמה

סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד

ובהתמחות להיסטוריה

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

בא תשעד

מחבר:

בחכמה, אליה