פרשת וארא

 

 

בפשט הדבר נראה ש"לשון" היא שם כללי לכל דבר שאדם מוציא מפיו ולאו דווקא לאיבר עצמו, ואילו "לב" מסמל את האמת הנמצאת בתוככי נפשו של האדם, את המקום שבו נופלות החלטות המתוות את דרכו. בדרך כלל האמת הפנימית של האדם מושלת יותר מאשר מה שהוא מוציא מפיו. בתוך הלב סלולה דרך חיים, כיוון חשיבה מסוים המעוצב אצל כל אדם פחות או יותר. שאיפה זו יוצרת פער בין פנימיות האדם, הלב, ובין לשונו החיצונית. פעם מייצגת הלשון את אשר נמצא בתוככי האדם ופעם את מה שהוא רוצה שיחשבו שנמצא בו.

שלמה המלך אומר לנו שאצל הצדיק לא רק הלב, האמת הפנימית, היא יציבה, אלא גם הלשון החיצונית היא חומר מעולה. אצל הצדיק יש התאמה בין לשונו המשולמת ובין האמת הנמצאת בתוכו, ואילו הרשע, אפילו לבו אינו שלם. גם דרך חייו הפנימית אינה ברורה. לרגע הוא מחליט כך, ולמשנה מחליט אחרת.

 

להלן שתי דמויות של צדיק ורשע כפי שבאים לידי ביטוי במקרא.

 

כשיעקב אבינו נאלץ להעמיד פנים שהוא עשו הוא אומר לאביו, "אנוכי עשו בכורך" (בראשית כז, יט), כשבמוחו מתרוצצות כל אותן מחשבות שמצאו להן ביטוי בפירושי חז"ל לפסוק. גם כששואל יצחק, "אתה זה בני עשו?" עונה יעקב: "אני", ולא "אני עשו" וכדומה. זאת, אף על פי שחייב היה למלא את מצוות אמו שנאמרה בנבואה, ואף על פי שדווקא האמת היא המנחה אותו לקיים את דברי הנבואה ולא לגלות את זהותו, אבל ה"תתן אמת ליעקב" שבו אינו משלים אפילו עם שקר שנכפה עליו בנבואה!

יעקב עושה הכול כדי להמעיט בשקר. לב האמת מכתיב ללשון סגנון הקרוב לאמת עד כמה שאפשר, וגם לאחר שהלשון מתבטאת בזהירות ממשיך המוח לפרש את המילים בפירושי אמת. כי איש אמת מתקשה לסבול שקר ואפילו למראית עין בלבד. לכאורה, היו ליעקב כל הסיבות הטובות לקיים בשמחה את מצוות אמו, שהוא מציל את ברכת ה' מעשו, אבל אמרו חז"ל, "ויקח ויבא לאמו", "אנוס, כפוף ובוכה". וכן, "בשעה שאמר יצחק ליעקב 'גשה נא ואמשוך בני', היה לבו רפה כשעווה וזימן לו הקב"ה שני מלאכים [...] והיו אוחזין אותו במרפקו כדי שלא יפול". כשהוא נאלץ לסטות מהאמת הרי שכל איברי גופו מתקוממים באופן טבעי, עד ששני מלאכים צריכים לסומכו.

 

והראיה ההפוכה-מפרעה, "גיבור" הפרשה שלנו.

פרעה מבטיח פעם אחר פעם לשלח את ישראל ומיד לאחר שהמכה מסתיימת הוא חוזר בו מהבטחתו. במבט ראשוני נראה כאילו פרעה חוזר ומרמה את משה, ומבטיח לו הבטחות שווא רק כדי שתסור מעליו המכה. אבל האמת אינה כך. ברגע שפרעה מבטיח לשלח הוא אכן מתכוון ברצינות גמורה שברגע שתוסר המכה הוא ישלח את עם ישראל. אלא מה? ללב הרשע אין יציבות! הוא רצה באמת לשלחם, אבל אמת הרשע חולפת ובמקומה באה מחשבה חדשה שלא לשלחם. כמדומה שדבר זה מוכח גם ממאמרם ז"ל, שבשכר שאמר פרעה בעת מכת ברד, "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים", זכו הוא ועמו לקבורה, וה' אמר לים סוף שיבלע את גופותיהם.

כך הסבירו את מה שאמר הקב"ה לישראל, "פתחו לי פתח [...] כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו". מדוע כחודה של מחט? אמנם נקב המחט הוא קטן, אך הוא נקב שחודר מעבר אחד למשנהו. פתח שכזה ילך ויגדל לפתח של תשובה מלאה. אבל אצל הרשע אין רגשות-האמת העולות בלבו מפעם לפעם מצליחות להפוך את החריץ שחרטה האמת בלבו, לנקב קבוע.

שנזכה בע"ה לשאוף ולהגיע לדרכם של צדיקים ולחיות חיי אמת.

(מעובד מתוך ספרו של הרב נבנצל, "שיחות לספר שמות")