דפי מאורות (5774-13)

כיצד יולד עם?

 

פרשת שמות פותחת את הספר השני שבחמשת חומשי התורה, המגלם בתוכו את סיפור היווצרותו של עם ישראל. הפרשה מספרת על התחלתו של תהליך הגאולה הראשונה של עם ישראל. למעשה, אין זו סתם גאולה, אלא היווצרותה של אומה.

 

 

כשקוראים את הפרשה הפותחת בסבלם של בני ישראל ובשוועתם אל הקב"ה, וממשיכה בשליחותו של משה על ידי ה' להוציא את עם ישראל ממצרים, נשאלת השאלה: מדוע הקב"ה מגלגל כך את העניינים? מדוע בני ישראל צריכים היו להיכנס למצרים כשהמטרה הייתה שבסוף יצאו משם?

כותב רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "דברי סופרים", שגאולת ישראל נוצרת לאחר הייאוש. היא מתחילה ממקום שלשכל האנושי קשה לתפוס. ניתן לראות שהצעד הראשון של הקמת האומה הישראלית היה לאחר ייאוש מוחלט: לידת יצחק אבינו שנולד לאברהם ושרה אחרי שכבר הפסיקו לחלוטין להאמין שעוד ייוולד להם ילד.

בפרשתנו מסופר על סבלם של בני ישראל הכורעים תחת עול העבדות עד שהם מגיעים בהדרגתיות למצב של ייאוש מוחלט:

"ויאנחו בני ישאל מן העבודה [...]"

"ויזעקו ותעל שוועתם [...]"

"וישמע אלוהים את נאקתם"

מה שהתחיל באנחתם של בני ישראל הפך לזעקה של ממש, עד שהגיע לשוועה ותחנונים, ולבסוף לנאקה, קריאה הנעשית כבר כמעט ללא קול, מתוך ייאוש מוחלט.

קובץ הפסוקים הללו מסתיים במילים "וידע אלוקים".

ידיעה – לשון חיבור, "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א).

דווקא ברגע הייאוש המוחלט, בשלב שבו בני ישראל קוראים חלושות מתוך קושי גדול כל כך בלי לדעת אם תהיה תשובה, דווקא אז קורה החיבור בין הקב"ה לבני ישראל. ברגע זה ממש הקב"ה יודע את בניו ונמצא אתם בסבלם. זה מסמל את תחילתו של תהליך גאולתם.

אחד הרעיונות החשובים בפרשה בא לידי ביטוי בשיח שבין הקב"ה למשה במעמד הסנה הבוער.

בתחילה משה מסרב לקבל את השליחות, באומרו "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". מה היה קשה למשה? מדוע הוא התנגד?

ברובד הפשוט ניתן לומר שמשה מדבר מתוך ענווה, שאין הוא ראוי לבצע שליחות כה גדולה. ברובד העמוק יותר מתגלה כאן יסוד אמוני חשוב: כיצד דבר חלקי (האדם) יכול לעשות משהו שלם? כלומר, שאלתו של משה היא כיצד אני, רק אדם, יכול לעשות מעשה אלוקי?

הקב"ה עונה למשה ומדגיש את שייכות בני ישראל אליו, "ראה ראיתי את עני עמי" והשליחות שלך, משה, היא, "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". אתה, האדם, תוציא בשליחותי את העם ששייך לי. מכאן שפרשת שמות וספר שמות כולו מביאים לידי ביטוי את הרעיון האמוני והחשוב, שהאדם נברא על ידי הקב"ה כדי לגלות אותו בעולם, כדי להופיע את שמו.

האדם, הבריאה שאינה שלמה, עושה את שציווה עליו בוראו. ובכך, בקיום הציווי, הוא עושה מעשה אלוקי.

לכאורה, בתחילה רק משה רבנו מקבל את התפקיד, אבל כבר בפרשת בא מספר לנו פסוק אחד באופן ברור שגם עם ישראל מצווה למלא את ייעודו ולקיים את התכלית שלשמה הוציאם הקב"ה ממצרים: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (יג, ח). מדוע ה' הוציא אותי ממצרים? בעבור זה, כדי שאקיים את המצוות שהוא ציווה אותי לעשות; כדי שאפרסם את שמו בעולם ואחיה למען מטרה זו.

מכאן לשאלת התכלית.

בני ישראל יורדים למצרים ומשתעבדים, הקב"ה מטיל על משה את שליחותו, שולח על מצרים עשר מכות, מוציא את עמו משם, מוליך אותם במדבר ומביאם אל ארץ ישראל.

כל זה לשם מטרה אחת בלבד: כדי שהאדם היהודי יחיה את חייו כאדם מאמין, כמצווה ועושה, וכל מעשיו יזעקו,  "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"!

 

תמר פקטר

סטודנטית בהתמחויות לתנ"ך ולאנגלית

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

שמות תשעד

מחבר:

פקטר, תמר