דפי מאורות (5773-56)

"אנו בניך, ואתה אבינו"

אַבָּא \ אֶבְיָתָר בַּנַּאי

 

אַבָּא, אֲנִי רוֹצֶה לַעֲמֹד מוּלְךָ

לְהַאֲמִין שֶׁאַתָּה אַבָּא טוֹב

אַבָּא, אֲנִי צָרִיךְ לָדַעַת שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי

כָּכָה סְתָם אַבָּא טוֹב

 

 

 

אַבָּא, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת בָּטוּחַ בְּכָל לִבִּי

שֶׁלַּמַּסָּע הַזֶּה יִהְיֶה סוֹף טוֹב

שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹבֵר בְּדֶרֶךְ

יַהֲפֹךְ חֻלְשָׁה לְעָצְמָה גְּדוֹלָה

 

אַבָּא, אֲנִי רוֹצֶה לַחֲזֹר אֵלַי

לִמְצֹא אוֹתְךָ שָׂם אִתִּי

בַּמָּקוֹר שֶׁלִּי אֲנִי טוֹב גָּמוּר, אַבָּא

וְשָׂם אֲנִי מַאֲמִין בְּעַצְמִי

 

יוֹנָתִי בחגווי הַסֶּלַע

הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ

תָּשִׁירִי לִי שִׁיר חָדָשׁ, חָדָשׁ

שֶׁיָּאִיר לִבִּי וְאֶת מֵיתָרֵיי.

 

בשיר "אבא" בא לידי ביטוי הרצון של הדובר בשיר לקִרבה לריבונו של עולם מעבר ליחסים שבין האלוה לאדם; על בסיס יחסים של אב ובן.

בבית הראשון בשיר רוצה הדובר לעמוד מול בוראו, אך לא במעמד של אימה ופחד, אלא במעמד של אב ובן, כאב המרחם על בניו. הוא מבטא אמנם רצון להיפגש עם בוראו, אך יודע כי אינו יכול לעשות זאת. על כן השיר מתואר מנקודת מבטו של הדובר. בפנייתו אל בוראו הוא אינו מקיים דו-שיח, אלא פונה אליו במונולוג אישי המבקש קִרבה. הדובר דורש מבוראו שיראה לו את אהבתו, שהמרחק המקובל בין האדם לאלוה לא יעמוד בבסיס מערכת היחסים ביניהם. בשיר מוצגת בדרך עקיפה התנגדות אישית לתפיסה של אפסות האדם מול גדלות האל. לכן רוצה הדובר לבחור ביחסים של אהבה כדי להידבק בקב"ה כבן הדבק באביו. בבית יש חזרה על המילה "אבא" כבקשה חוזרת ונשנית של הדובר בשיר לראות את אביו שבשמים כאבא, ובמשמעות עמוקה יותר רוצה הדובר בשיר שמערכת היחסים בינו ובין בוראו תהיה מושתתת על אהבה ולא על פחד.

בבית השני בשיר מתאר הדובר את התהליך שהוא עובר עם עצמו, ומכנה אותו "מסע". במסע שהדובר עובר הוא רוצה להבטיח כי הקב"ה נמצא עמו כאב המלווה את בניו ברגעים טובים וקשים יחד. כשהדובר בשיר מייחל ל"סוף טוב" ושכל "חולשה תהפוך לעוצמה גדולה", הוא מתאר תהליך לא פשוט שבו הוא מתמודד עם ניסיונות ואתגרים. האור שאליו הוא מייחל במסע הוא העובדה שהקב"ה מהלך אתו גם ברגעיו הקשים, כאשר אותו ליווי משמש כבאר לשאוב ממנה כוח ולראות בבוא היום בטוב הנכסף.

בבית השלישי בשיר מוסיף הדובר רובד נוסף. הוא מתאר את רצונו "לחזור אלי", כלומר הריחוק שעד עתה הרגיש מבוראו נבע מהריחוק שהרגיש מעצמו. כאשר הוא חוזר אל עצמו ומתבונן בפנימיותו שם הוא מבקש למצוא גם את בוראו. ניכר בבית זה כי הדובר בשיר מתאר מצב שאליו אין הוא רוצה לחזור, ואת זאת מתאר על דרך החיוב: הוא מבטיח לריבונו של עולם כי מקורו טוב ובמקום הכי אותנטי בינו ובין עצמו הוא אף מאמין בעצמו. ניתן למצוא בבית זה תהליך של תשובה, של תנועה חזרה אל המקום המקורי ביותר שלו, שבו הוא רוצה למצוא את הקִרבה הגדולה ביותר לקונו.

בבית הרביעי יש שיבוץ מתוך שיר השירים, "יונתי בחגווי הסלע השמיעני את קולך". כשהיונה יוצאת מן הנקיקים, כך הדוד יוצא אל עבר הרעיה ושם סוף סוף הם נפגשים. כך מבקש הדובר בשיר מאלוקיו, שכמו שיצא הדוד אל הרעיה והוכיח את אהבתו, כך הוא רוצה לחוש כעת: קִרבה גדולה וחזרה אל האותנטיות שבו. הקִרבה המיוחלת תאיר את חייו באור חדש. על כן חוזר הדובר על המילה "חדש" כדי "להתנקות" ולהתחיל את תהליך התשובה באמת.

יום הכיפורים הוא יום של רצון לכפרת עוונותינו. עם זאת, הוא יום המביא אתו הזדמנות לתשובה, לאותה תנועה של שיבה הביתה וחזרה אל שורשינו. שם נמצא בהתבוננות עמוקה, עין בעין, את קִרבת אלוקים חיים. שנזכה ביום גדול זה לראות עין בעין את מציאות "המרחם הוא ירחם עלינו כרחם אב על בנים" (מתוך הפיוט "בן אדם מה לך נרדם").

 

לימור גנץ

סטודנטית בהתמחויות לספרות

ולחינוך חברתי קהילתי

 

 

 

 

 

 

 

מחבר:

גנץ, לימור