עיונים בסידור התפילה - למנצח... השמים מספרים כבוד אל

 

כי הטבע והנהגתו נבראו בשבעה ימי בראשית. ואילו התורה היא על הטבע, והיא מדרגה שמינית [...] וכן כל דבר שהוא על הטבע, והוא תיקון מה שחסר בטבע, הוא אחר השבעה. וזה טעם מילה בשמיני. כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה, והוא פחיתות הטבע, והמילה היא תיקון הטבע ולפיכך תיקון זה הוא ביום השמיני, לפי שהוא אחר הטבע שנברא בששת ימי בראשית.

בדרך כלל המספר שמונה מופיע כבן-זוג של המספר שבע, כמו בפסוק, "תן חלק לשבעה וגם לשמונה".^[1] יש בתורה הרבה מחזורים של שבע: שבעת ימי השבוע, שבעת ימי הפסח, שבעה שבועות של ספירת העומר, שבע שנות השמיטה, שבע שמיטות ביובל ועוד. פעמים רבות, לאחר השבע מגיע השמיני, כמו שמיני עצרת לאחר שבעת ימי הסוכות; חג השבועות לאחר שבעה שבועות של ספירת העומר; היובל לאחר שבע השמיטות; יום השמיני של ברית המילה או היום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים.

ביום השמיני לחנוכת המשכן, בתום ימי המילואים ולאחר שמסיימים הכהנים את סדר העבודה, מתגלה כבוד ה': "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם, ַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".^[2] על כך כותב השפת אמת כי הסיבה שדווקא ביום השמיני זכו להשראת שכינה היא מפני שהיום השמיני מייצג את מה שמעל הטבע, וזה לשון קודשו: "והעניין כי בכל עת צריכין לתקן מקודם שבעת ימי הבנין של הטבע [...] ואז זכו להמשיך הארה מיום השמיני שהוא למעלה מהטבע כנודע".^[3]

דוגמה נוספת היא שמיני עצרת. בתורה נאמר כי לאחר חג הסוכות הנמשך שבעה ימים מתקיים חג ביום השמיני: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשו".^[4] המדרש מבאר כי הייחודיות של חג שמיני עצרת הוא בכך שהקב"ה יִחד חג זה לישראל בלבד בניגוד לכל חג סוכות שמקריבים בו פרים כנגד שבעים אומות העולם.^[5] על כך כתב הרב קלונימוס קלמן הלוי בעל המאור ושמש:^[6]

עוד יש לרמוז בזה על פי מאמר חז"ל ששבעים פרי החג הם כנגד השבעים אומות, ובשמיני עצרת שאז מתייחד השם יתברך עם הכנסת ישראל היו מקריבין פר אחד איל אחד כנגד ישראל שהם מתדבקין באחדותו יתברך. והאומות העולם הם מתנהגין על פי שבעה כוכבי לכת שכל כוכב שולט על כללות של עשרה אומות והם תחת המזל ומתנהגין על פי משפטי הכוכבים ומזלות, וכנגד זה הם שבע רקיעים [...] וישראל עם הקדוש שהם מקבלין עליהם עול מלכותו יתברך ומתדבקין באין סוף ב"ה [...] ולכן אינם תחת משפט הכוכבים ומזלות, שגם אם הוראת הכוכב הוא שלא ירד הגשם יכולין צדיקי הדור בתפילתם לשדד המערכות ולשנות המזל, מפני שהם דבוקים במזל העליון.

כל ה"שביעיות" מבטאים שלמות מסוימת, אך המספר שמונה מבטא דרגה נוספת של שלמות. המספר שבע מייצג את עולם הטבע הנברא ואת השלמות האלוקית החודרת בתוך הבריאה, כמו נשמה המתלבשת בגוף. כך יום השבת הוא השביעי המקודש לאחר ששת ימי המעשה, ושלמות זו מתבטאת בכך שהשבת היא "יום מנוחה", כהתלבשות הנשמה בתוך הגוף בהתאמה ובהרמוניה מלאה. לעומת זאת, המספר שמונה מבטא את האור האלוקי שלמעלה מהעולם ("אור הסובב כל עלמין"), שאינו מתלבש ממש בתוך העולם ובכל זאת מצליח לשרות ולהתגלות בו. זהו העניין של "שמונה ימי מילה", ברית המילה שאינה מקבלת את הטבע כפי שהוא, אלא מתערבת בגוף היהודי ומגלה בו ממד נוסף, שמעל הטבע. זהו גם הפלא של השראת השכינה במשכן ביום השמיני, השראה הבאה מהופעת הנשגב והבלתי מוגבל בתוך העולם הזה, כמו ירידת האש מן השמים שבעקבותיה כל ישראל מרננים ונופלים על פניהם.

וחזרה למזמור. בהמשך דבריו של המהר"ל זצ"ל על המעבר החד לשבח התורה הקדושה בפסוקה השמיני הוא כותב: "ומעתה תדע כי המצוות, שהן הפעולות האלוהיות והן גם מעשה האדם, יגיע בהן האדם למדרגה שהיא על הטבע".^[7] למצוות שהבורא יתברך זיכה אותנו בהן^[8] וללימוד תורתו הקדושה, יש את היכולת לחבר אותנו לממד השמיני, הממד שמעל הטבע. במושגי החסידות השבע הוא "אור פנימי" המתלבש בתוך המציאות, והשמונה הוא "אור מקיף" המופיע כהשראה על המציאות מלמעלה. אלא שלפי זה יש לכאורה חיסרון מסוים במספר שמונה, כיוון שהשראת השכינה מלמעלה נתפסת כמשהו הבא מחוץ למציאות ואינו נקלט ממש בתוכה. התכלית היא לחבר את שני האורות עד שהאור המקיף הגדול ביותר, "הסובב כל עלמין", יימשך ויתלבש ממש בתוכנו, כחוויה פנימית שאנו מתעצמים אִתה. כמו לימוד התורה הנתפס בשכל והופך להיות חלק מאתנו, כך נתפסת השראת השכינה ומתלבשת ממש בתוכנו, "ושכנתי בתוכם"^[9] [בלשון רבים] – בתוך כל אחד ואחת מישראל.^[10]

---