דפי מאורות (5776-12)

שלום לך דודי / ר' שלמה ן' גבירול

 

שָׁלוֹם לְךָ, דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן,

שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן,

לִקְרַאת אֲחוֹתְךָ רוּץ, צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ

וּצְלַח כְּבֶן יִשָׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן

מַה לָּךְ יָפֵהפִיָּה, כִּי תְעוֹרְרִי אַהֲבָה

וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ כַּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן

הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ אַהֲבָה – אֲחִישֶׁנָּה

עִתָּהּ, וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן.

 

 

​

בפיוט זה מקובל לראות ביטוי נוסף לאלגוריה הקסומה ממגילת שיר השירים שבה מתוארים קשרי הגומלין המופלאים שחולקים ביניהם כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, הרעיה והדוד; היפהפייה וה"אח" – מהווים מטאפורות מובהקות במסגרת משל עתיק יומין המבטא את היחסים השוררים בין עם ישראל לבורא העולם.

בעומק הגלות, כשאפלה מרחפת על ראשו של העם, קוראת האומה לצור ישעה ומעוררת אותו לגאול אותה, בלא דיחוי, מייסוריה העזים. הדוד, מצדו, תמה על ניסיונה הנמהר של הרעיה להאיץ בו, לנוכח הצורך להתאזר בסבלנות ולצפות – לא בלי קשיים – למועד המתאים.

 

הדיאלוג הנרקם בין הרעיה לדוד מטובל בגילויי אהבה וכיסופים המבטאים בנמשל את הברית הנצחית הכרותה ביניהם. במסגרת זו עושה הפייטן שימוש נרחב בדימויים חושניים המעוררים רגשות ססגוניים בקרב הקורא, הקשורים הדוקות במראות ובצלילים המאפיינים את דמותם של הרעיה והדוד.

 

המעניין הוא, שהרקע האסוציאטיבי שעליו נשען הפיוט במסורת היהודית, אלגוריית שיר השירים, קושר אותו באופן מידי לתבנית המשל מבלי להותיר לנו, הקוראים, את האפשרות לקרוא אותו נטול הקשר, כשיר אהבה רומנטי המושר בפי זוג נאהבים.

 

ה"קפיצה" המידית היישר לעבר תבנית המשל, שהורגלנו בה בלא משים, מאבדת את החן הטמון בפיוט, ואף חמור מזה – את עצמת הרגשות החבויות בו במקורו. דילוג על הרובד הפשטני המעצב את השיר והמעניק לו את יופיו, מסלק ממנו את התשתית שעליה הוא ניצב, ובכך מגיש לנו את הפיוט כבּית נטול יסודות; כקישוטי כלה בלא אישה...

 

שלילת בסיסו של השיר ופסיחה חפוזה לעבר הפרשנות האלגורית המוענקת לו, מותירה אותו אפוא כנשמה בלא גוף; כמו רוח רפאים המשוטטת בחוצות, המעמידה פנים כאילו פני-אדם לה.

 

כך גם ביחס לספרות הפרד"ס. הפרשנות הרב-שכבתית של המסורת, פ'שט, ר'מז, ד'רש וס'וד – לעולם לא תהין ליטול את התשתית שעליה היא נשענת, וכמאמרם של חז"ל בתלמוד: "אין מקרא יוצא מדי פשוטו" (בבלי, שבת סג ע"א). התייחסות ל"מעשה בראשית" למשל, כ"מגילת סתרים" חסרת פשר, קרי: תוך שלילת רובד הפשט – שומט מהמקרא [שלא לחינם מכונה "שירה"] את הקרקע שעליה הוא עומד, כעין האמור בביקורתו היוקדת של הרמב"ן, מגדולי חכמי הנסתר דווקא – על פירושו של גדול הרציונליסטים, הרמב"ם, בפתיחת פרשת וירא (בראשית, יח א). הרמב"ן מחדד שם אפוא כי אימוץ גישתו של ה"מימוני" בפסוקים אלו, שלפיה רק במחזה נדמו המלאכים לאברהם ולא במציאות הריאלית – תוביל אותנו לאבסורד שאי אפשר להלמו – שאף שרה לא לשה עוגות, "ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה [...] כחלומות השקר".

 

פשוטו של מקרא, כמו פשוטו של פיוט, מהווה אפוא מפתח-יסוד בהבנת יתר הנדבכים הפרשניים המוחלים עליו. רק התמקמותם בבסיס הפרשנות, כתשתית גופנית-חומרית מוצקה, תאפשר ליתר השכבות לפעול את פעולתן עלינו, בבחינת: "נפש בריאה בגוף בריא".

 

אופיר אחימאיר

מרצה בהתמחות לספרות ובתכנית בני ישיבות

 

 

קבצים להורדה:

ויחי תשעו.pdf

מחבר:

אחימאיר, אופיר