דפי מאורות (5773-20)

הפרשה פותחת במילים: ''ואתה תצוה'' ומיד לאחר מכן: ''ואתה הקרב'' ו''ואתה תדבר''.

 

 

פסוקים אלו יכולים היו להיכתב גם ללא המילה: ''אתה'', אלא ישירות בלשון ציווי. ''אתה'' – הוא משה האמתי, הפנימי, הענו מכל אדם, שאינו מבקש דווקא ששמו יוזכר לאורך כל הפרשות של המשכן. המשכן מבטא את המקום שלכולם יש בו חלק. כולם היו שותפים שוויוניים בהקמתו והשלימו זאת במחצית השקל.

לכן אומר ה' לעמו: ''ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם'' ולא בתוכו של המשכן, כי הקמת המשכן היא בלבו של כל אחד מעם ישראל. מפאת זאת מבטל משה את מעמדו ואת דרגתו והוא כאחד האדם, כאחד מהעם.

בענייני חינוך ומנהיגות יש לראות את המילה ''אתה'' כפנייה לכל אחד מאתנו. פעמים שאין הנהגה או שההנהגה חסרה במקום או בזמן. המנהיג משה נפטר מן העולם ואז ''אתה'' הוא זה שנמצא בכל זמן או מקום, אתה ''תצוה'', ''תקרב'' (גם מלשון תקריב) ו''תדבר''.

פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בתורה לאחר לידת משה שלא כתוב בה את שמו של משה. המפרשים נותנים לכך שתי סיבות:

א: בז' באדר מת משה ונרמז זמן הסתלקותו בפרשה הנקראת תמיד בסמוך ליום זה;

ב: כיוון שכאשר ה' רצה להשמיד את ישראל לאחר חטא העגל ביקש משה מה' שיסלח להם ואמר: "ואם אין – מחני נא מספרך", וכיוון ש"קללת חכם אפילו על תנאי – באה", כלומר קללתו מתקיימת אף אם תלה זאת בפרט מסוים ("ואם אין"), שלא מתממש בסופו של דבר, לכן אף שה' נענה לבקשתו, מכל מקום התקיים ה"מחני" מפרשה אחת בתורה.

פרשת "תצוה" ממשיכה את פרשת "תרומה" ומתארת את מלאכת בניית המשכן והכלים השונים בו. הפעם אנחנו קוראים, בין היתר, על בגדי הכהונה ששימשו את אהרון הכוהן ואת בניו בעת ששירתו במשכן. אחד מפרטי הלבוש האלו הוא החושן, אשר הורכב מ-12 אבנים טובות מסוגים שונים שעליהן היו רשומים שמותיהם של שבטי ישראל. את החושן אהרון נשא תמיד על לוח לבו.

הגמרא במסכת שבת מסבירה למה אהרון זכה לעדות את החושן הקדוש, המייצג את עם ישראל במשפטו לפני הקב"ה, דווקא על לוח לבו. כאשר הודיע ה' למשה, אחיו הצעיר, כי הוא נבחר להיות השליח שיגאל את העם מעבדות לחירות, ולא אהרון, כפי שאולי היה מצופה, אהרון שמח על כך בלבבו, כפי שאומר ה' למשה על אהרון: "והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו".

מאהרון אנחנו לומדים, אם כך, את המידה הנפלאה של "פרגון" ושמחה כנה ואמתית בהצלחתו של האחר, שכן פיו ולבו של אהרון היו שווים.

בהקשר זה להלן סיפור נחמד מהספר "איש צדיק היה" המתאר את חייו ואת פועלו של הרב אריה לוין ז"ל (אבי האסירים):

בשנת תשכ"ב, כשהרב אריה לוין היה בן 82 ולא היה מסוגל ללכת מהר, הרב הלך ברחוב וזיהה אדם צעיר הולך ומיהר בעקבותיו. הבחור הבחין ברב והגביר את קצב הליכתו עד שהרב נאלץ לרוץ תוך בקשה שיעצור. כשהשיג את הבחור הצעיר שאל מדוע לא נתן לו את הזכות לברכו לשלום? האדם הרכין את ראשו והסביר שלא רצה שהרב יראה אותו בלי כיפה, וזאת מאחר שהוא מכיר את אביו והדבר יצערו מאוד. הרב לא נתן לו להשלים את המשפט ואמר: "אני נמוך קומה. אני רואה רק עד הלב...".

 

מקורות:

ניר אביעד, השבוע בפרשה

פרשת השבוע עלון שבת, היוצא על ידי צעירי חב"ד

אלכס גליקסברג, מחמ"ד מחוז ירושלים

 

קארין מלכה

סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד

 

 

 

קבצים להורדה:

תצוה תשע"ג

מחבר:

מלכה, קארין