עיונים בסידור התפילה - ליל שבת: זמירות – יום זה לישראל

 

בסידור משנת 1584 הפיוט קטוע והאקרוסטיכון שלו שם הוא "יצחק ל חזן". משורר אלמוני לקח את חלקו הראשון של הפיוט, החתום באקרוסטיכון "יצחק", וחיבר לו בתים נוספים כדי ליצור את האקרוסטיכון "יצחק לוריא חזק".

פרופ' אדווין סרוסי (ראש הקתדרה למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית) מעיין באוסף גינסבורג (פטרבורג, רוסיה), אחד המקורות החשובים לשירה עברית בעלת מסד היספאני מראשית המאה 
ה-16. ושם בכתב יד מס' 1224, בדפים 14–15, מגלה את הפיוט "יום זה לישראל" השלם. שמו של המשורר, החתום באקרוסטיכון, הוא יצחק סלמה. פרופ' סרוסי משער שהיה חזן, וזאת על סמך החתימה במחרוזת (של האות חי"ת בלבד בבית המתחיל במילה "חדש"). על יצחק סלמה, ששירים רבים שחיבר כלולים בכתב היד הזה, ידוע מעט מאוד. הוא נמנה ככל הנראה עם דור מגורשי ספרד שהתיישב באימפריה העות'מאנית, ייתכן מאוד שבסלוניקי.

 

הרב קוק, בפירושו על מסכת שבת (עין אי"ה א, מד) מדגיש את התפקיד האידאלי של השבת ואת האבחנה בין הצורך לזעוק על צרת היחיד ובין היניקה הנכונה מכוחה של השבת. עצם הידיעה שיכולה היא שתרחם, דיה להעצים את האדם באמונה גדולה. וכך כותב הרב:

כיון שקדושת השבת צריכה לפעול כ"כ על הנפשות, עד שלא יאבה האדם כלל להשתקע בפרטיות שלו, ולנגד עיניו יהי' רק חפץ ד' כנוסח התפילה הקצרה, "עשה רצונך בשמים ממעל והטוב בעיניך עשה", וזה הרעיון ימנעהו מזעקה על צרתו, ע"כ לא נכון גם להזכיר את יסוד טובת עצמו הפרטית במאמרו.

נדמה לו לומר שההבנה הגדולה הזו באה לידי ביטוי בפיוט שלפנינו, בתהליך של הפנמה, צעד קדימה ושני בתים אחורה. מד' אמות של נפש כואבת עד לשמיעת קול הרינה והישועה לכלל ישראל.

 

שחורה אני כל ימות השבוע, ונאוה אני בשבת (מדרש שיר השירים רבה)

יהיה המחבר אשר יהיה, בין אם היה בגולה הדוויה ובין אם בארץ ישראל השוממה, הרי שצרה ויגון היו מנת חלקו והשבת הייתה מקום מנוחתו. במשך שנים רבות הגלות שוברת את האומה, הנפשות כואבות ומצרות, ורק לשבת הכוח להסיר האנחה ולמצוא מעט שקט ובטחה. לקראת אמצע השיר (אולי אמצע הגלות...), מצליחים מדי פעם להעז ולדמיין את השיבה לארץ, מעין עולם הבא, ואף את בית החלומות, שם נקריב שי למורא במהרה בבניין שמחות וכך יישכחו קמעא כל האנחות. "חדש מקדשנו זכרה נחרבת".

 

לא רק מפלט משגרת הגלות וצרות היחיד, אלא מקור כוח לתפילה כלל ישראלית ולדרישה לקול רינה וישועה. וכך חותם יצחק בבית האחרון:

קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל הַשְׁמִיעָה
בְּבֹא חֶזְיוֹן תְּשׁוּעָה צוּר מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה

אוֹר שִׁמְשִׁי הוֹפִיעָה תָּמִיד הַזְרִיחָה

שַׁבָּת מְנוּחָה

 

ידועה אמרתו המפורסמת של אחד העם כי "יותר מששמרו היהודים על השבת, שמרה השבת עליהם". לשבת מהות בפני עצמה. השבת אינה מתחילה מאוסף של כללים, הלכות ואיסורים, אלא המהות והאידאל מכתיבים גם את הצורך בכללים.

 

כך בחינוך. אין זה נכון לצאת מהפרטים, מהכללים, מהתקנון ומשם לנוע להגשמת האידאל החינוכי; יש להעמיק, ללמוד ולהגדיר את אידאל החינוך, את מקורות הכוח והעוצמה של החינוך, ולאור זאת להגדיר את המסגרות והגבולות.

 

 

 

1.       הבתים המנוקדים (בין בפונט גדול בין בקטן), היוצרים את האקרוסטיכון יצחק לוריא חזק, נמצאים בשירונים הביתיים.

2.       הבתים בעלי פונט גדול (בין מנוקדים ובין אלו שאינם), היוצרים את האקרוסטיכון יצחק סלמה ח) מופיעים בכתב היד מס' 1224.