פרשת חיי שרה

והרי נפסק להלכה בשולחן ערוך שהתפילה בשדה אסורה: "לא יתפלל במקום פרוץ כמו שדה" (אורח חיים סימן צ, סעיף ה). אם כך, מדוע יצחק התפלל דווקא בשדה?

נראה כי לדרכו של יצחק יש המשך אצל רבי נחמן, שמשבח רבות את התפילה ואת השיחה בשדה: "טוב מאוד להתפלל בשדה, בין עשבים ואילנות" (קיצור ליקוטי מוהר"ן, י"ב, חלק ב). צריך להבין את הייחודיות של תיקון תפילת המנחה דווקא בשדה.

יצחק הוא היחיד מהאבות שהיו לו שדות. הוא היחיד שנטע ולכן לא יכול לעקור את שדותיו ולעבור בקלות למקום אחר. את כל חייו חי בארץ ישראל. פה נולד, חי ומת. סימנו לבנים "השדה". ההשתרשות בקרקע.

באדמה יש שתי בחינות. מחד גיסא, היא הבסיסית, המקורית, מהווה את הטבע ואת החיבור האמתי לעצמיות ולעולם. הרי "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית א, ז), ומתוך חיבור זה נוצר גם חיבור לה'. מאידך גיסא האדמה היא הנמוכה ביותר וביכולתה להשפיל את האדם ולהפוך את העובד אותה לגס ולמגושם, השקוע באדמתיות.

יצחק, המסמל השתרשות בקרקע, הוא זה שמלמד אותנו להעלות את השדה ואת עבודת האדמה. הרי לאדם מישראל יש מצוות באדמתו, כמו ביכורים, שמיטה ועוד. עבודתו אינה צריכה להיות פיזית-כלכלית בלבד, שהרי זו אדמת קודש. עבודתו היא בעלת ערך רוחני.

לכן תפילת יצחק נעשית דווקא בשדה. יצחק מלמד אותנו מהי תפילה באמת; מהי עבודת השם שאינה מרחפת באוויר, אלא נטועה באדמה ובחומר. דווקא את תפילת המנחה שהיא באמצע היום הוא מתפלל בשדה. גם כשהגוף שקוע באדמה, בעבודה, באמצע כל העיסוקים, הוא עובד את ה'. אז ניכר אם תפילתו היא תוספת לחיי החול או שחייו הגשמיים הם בעצמם חלק מעבודת ה'.

דווקא רבי נחמן הוא זה שמעודד רבות את התפילה בשדה, וכעת ניתן אולי להבין מדוע. רבי נחמן מדגיש את ההתקרבות לה' מכל מקום, את בחינת המהות והניצוץ האלוקי בכל גשמיות פשוטה, ואת ה"תיקון" שיש בכל עניין.

בדרכו של יצחק, שמחדיר קדושה בקרקע, רבי נחמן מחדיר קדושה בחומריות, מחיה ומעלה כל מציאות. אלא שיצחק מחבר הכול לאדמת הארץ דווקא, שבה חי ואותה הוא מקדש, ולזה רבי נחמן לא זכה.

אנו מצויים בדור של חזרה לקרקע, של העלאת עבודת האדמה ושל פתיחות תורנית לראות את הקדושה בתחומים רבים. שנזכה לחזור לארץ ישראל השלמה מתוך קדושה ותפילה.

 (מתוך: מאהלי תורה, הרב יעקב אריאל ותודה רבה לאבי מורי)