עיונים בסידור התפילה - אשת חַיִל

 

זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ           מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם

חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ זְרֹעוֹתֶיהָ

טָעֲמָה כִּי-טוֹב סַחְרָהּ           לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ

יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר            וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ

כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי                יָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן

 

לֹא-תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג         כִּי כָל-בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים

מַרְבַדִּים עָשְׂתָה-לָּהּ             שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ

נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ           בְּשִׁבְתּוֹ עִם-זִקְנֵי-אָרֶץ

סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי

 

עֹז-וְהָדָר לְבוּשָׁהּ                וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל-לְשׁוֹנָהּ

צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ            וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל

 

קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל            וְאַתְּ עָלִית עַל-כֻּלָּנָה

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי           אִשָּׁה יִרְאַת-ה' הִיא תִתְהַלָּל

תְּנוּ-לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ              וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ

 

השיר נתחם על ידי אקרוסטיכון, שמלבד היותו סימן לזיכרון (רמ"ק), הוא מהווה ביטוי ספרותי לשלמות: "כשם שנתן הקב"ה תורה לישראל בעשרים ושתים אותיות כך הוא משבח הנשים הכשרות בעשרים ושתים אותיות" (ילק"ש תתקסד).

החלוקה לשִשה בתים מתבצעת על-ידי מוטיב הנתינה החותם את כל בתי השיר. השורש "נתן" מופיע בחתימת הבתים הזוגיים, ואילו בחתימת הבתים האי-זוגיים מופיעים פעלים נרדפים לנתינה ולהענקה: "גמל", "פרש", "שלח" ו"צפה". מוטיב הנתינה וההענקה מודגש גם על-ידי צמד המילים המנחה "כף-יד" המופיעות יחדיו שבע פעמים. צמד זה הוא צמד נרדפים קבוע בשירה המקראית (יר' טו, כא; תה' עא, ד; שם יח, א; ועוד).

 

מושאי הנתינה של האישה מסודרים בסדר סימטרי לאורך בתי השיר:

בית א' – בעלה

בית ב' – ביתה

בית ג' – עני

בית ד' – כנעני

בית ה' – ביתה

בית ו' – בעלה

במחצית הראשונה של השיר, מעגל הנתינה הולך ומתרחב מבית לבית: בתחילה מתוארת נתינה מצומצמת לבעלה. לאחר מכן הנתינה מתפשטת לכל בני ביתה ומגיעה לשיאה בנתינה גם לאלו שאינם כלולים בין בני הבית: העני והכנעני (יושם לב לזהות הלשונית בין שתי מילים אלו, הבאה לשמר את המבנה הסימטרי של השיר). במחצית השנייה של השיר מעגל הנתינה הולך ומצטמצם – מן הכנעני המצוי מחוץ לבית האישה, המשך לבני ביתה ולבסוף, בבית האחרון, מופיע  שוב הבעל. הבית האחרון יוצא דופן בכך שהאישה אינה הנותנת, אלא, שלראשונה בשיר, מושאי נתינתה – משיבים לה: "תנו-לה".

 

מבנה זה, של נתינה ההולכת וגוברת, שלאחר מכן שוב הולכת ומצטמצמת, באה לידי ביטוי גם במספר הפעלים המיוחסים לאשת-החיל בבתי השיר השונים. מעקב אחר הפעלים  מורה על מספר הולך וגובר של פעלים עד אמצע השיר. לאחר מכן מספר הפעלים הולך ומתמעט. שלושת הפעלים בבית החמישי: "ותשחק", "פיה פתחה" ו"צופיה" שונים מקודמיהם בכך שהם מתבצעים רק על ידי שני האיברים הפה והעין. זאת בניגוד לפעלים הקודמים המורים על פעילות אינטנסיבית של כל רמ"ח איבריה של האישה. בבית זה, החמישי, זה שלפני האחרון, מצטיירת אישה היושבת במקומה ומסתפקת בצְפיה ובדיבור. בבית האחרון – אפילו פעילות מועטת זו נעדרת. זה הבית היחיד שבו הסובבים אותה הם הפועלים, כלפיה.

מבנה זה רומז כי השיר מתאר את מחזור חייה של האישה (יעקובסון, נתיב בינה ב', 121) מהיותה רעיה צעירה לבעלה, המשך בהפיכתה לאם ולמנהלת משק בית ועד להושטת יד גם לחברה החיצונית. לעת זקנתה שוב מתכנסת האישה רק לענייני ביתה ומסתפקת בצְפיה-השגחה ובמתן עצה טובה בפיה. הבית האחרון רומז לעת סילוקה מן העולם. רמזים לסוף זה מצויים כבר בביטויים המשובצים בבתי השיר המוקדמים יותר: "כל ימי חייה", "ותשחק ליום אחרון". מתאים אם כן המנהג לומר שיר זה כהספד בהלווייתה של אישה.

 

המבנה שהוצע, הפורש את מפעלה ומעלותיה של אשת החייל מצעירותה ועד זקנתה מהווה סיום נאה לספר הבא להדריך את האדם בדרך הישר מנערותו ועד זקנתו, בבחינת: "חנך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כב, ו).

 

מבנה זה גם תואם ומחזק את מגמת האקרוסטיכון בשיר; כשם שהאקרוסטיכון פורט את שבחי האישה מ-א' עד ת', ובכך מביע את שלמותה, כך מבנהו הכיאסטי של השיר פורס את מעלותיה של אשת החייל במהלך כל חייה ובכך מביע אף הוא את שלמותה – מ-א' עד ת'.