דפי מאורות (5772-53)

"עצם היום הזה"

 

לקראת סוף הפרשה מופיע הפסוק "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר עלה אל הר העברים" (לב, מח). רש"י מציין שבשני מקומות נוספים בתורה נאמר הביטוי "בעצם היום הזה": פעם אחת בפרשת נח ופעם אחת בפרשת בא.

 

 

שני המקומות שרש"י מביא שונים מאוד מהמקרה שלנו. רש"י מסביר שבני דורו של נח אמרו,

אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקיעין את התיבה. אמר הקב"ה: הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה [...] [ובמצרים] היו המצרים אומרים: אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין להם. אמר הקב"ה: הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה.

ומדוע מופיע בפרשתנו הביטוי "בעצם היום הזה"? ממשיך רש"י:

שהיו ישראל אומרים: אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציא אותנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה – אין אנו מניחין אותו. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו'.

דורו של נח והמצרים היו רשעים ולכן די ברור לנו שהם ירצו לעשות דבר מה נגד רצונו של ה', למנוע מה' להציל את נח או להוציא את ישראל ממצרים. אולם בני ישראל בדורו של משה היו צדיקים, ואם כן איך אפשר לחשוב שבני ישראל ירצו לעשות דבר מה נגד רצון ה'?

נראה לומר שכיוון שהמילים זהות, מביא רש"י את ההשוואה לשני המקומות האחרים, ומתוך הפירוש שלהם נוכל להבין דווקא את השוני של האמירה בפרשתנו ואת חשיבותה.

בני דורו של נח, והמצרים שכמובן לא האמינו בה', לא הספיקה להם רק הכוונה לשנות את רצון ה'; הם אף חשבו איך למנוע בעתיד מה' לעשות זאת אם לא ישנה את רצונו. לעומת זאת, בדורו של משה בני ישראל שמאמינים בה' לא תכננו ללכת נגד ה' בפועל, אלא הייתה להם כוונה לנסות 'לשכנע' את ה' לבטל את העלייה של משה להר נבו.

רשעי בני דורו של נח ומצרים לא ניסו לתרץ למה הם רוצים לפעול נגדו, ואילו צדיקי בני ישראל שאינם רוצים סתם כך לפעול נגד רצונו של ה' מסבירים ומנסים לתרץ את מעשיהם: "אדם שהוציא אותנו ממצרים וקרע לנו את הים [...] אין אנו מניחין אותו". משה עשה כל כך הרבה טוב לבני ישראל והם לא רצו לגמול לו רעה תחת טובה, אלא לעשות את כל מה שניתן כדי למנוע את מותו.

הציווי של ה' נאמר למשה בלבד ולא לכל בני ישראל. רש"י מדגיש: "וידבר ה' אל משה". מכאן בני ישראל סברו שבגלל שזה נאמר רק למשה ולא לבני ישראל הם יכולים לנסות ולהשיב טובה למשה. הם אף חשבו שזה סוג של רמיזה שהם אכן יכולים להפר את הגזרה.

חז"ל אומרים שאכן היה ניתן לבטל את הגזרה בכוח התשובה, אך מותו של משה היה חלק בלתי נפרד מהתהליך שבני ישראל היו צריכים לעבור, שאם משה היה נכנס עם בני ישראל לארץ והיה בונה את בית המקדש לא היה ניתן להחריבו. ואז, כאשר בני ישראל היו חוטאים, היה צריך הקב"ה לפגוע לכאורה בבני ישראל ולא לפגוע בעצים או באבנים. לכן מותו של משה היה חשוב, לצורך עצם קיומם של בני ישראל.

 

מקורות :ליקוטי שיחות לספר דברים

 

מוריה גולדשטיין

סטודנטית במסלול הגיל הרך

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

האזינו תשעב

מחבר:

גולדשטיין, מוריה