דפי מאורות (5772-50)

''והריקותי לכם ברכה עד בלי די''

 

פרשתנו פותחת במצוות הביכורים וממשיכה במצות וידוי מעשרות. במצוות וידוי מעשרות אנו מצווים להגיע בערב פסח של השנה הרביעית לבית המקדש ולהתוודות לפני ה' שעשינו את כל מה שצריך.

 

 

ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני (דברים כו, יג–יד).

וידוי זה שונה בתכלית משאר וידויים שאנו מכירים. בדרך כלל בווידוי אנו מתוודים שלא עשינו מה שהיינו צריכים לעשות, ואילו פה אנו מתוודים שעשינו מה שהיינו צריכים לעשות.

כמו כן, בסוף הווידוי אנו מוסיפים: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (שם פסוק טו).

רש"י מפרש על פי המשנה במעשר שני: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות שאמרת (ויקרא כו, ג) 'אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם' ". במילים אחרות, אנו באים לקב"ה ואומרים לו שיתגמל אותנו על המצווה שקיימנו.

אמירה זו סותרת בתכלית את דברי אנטיגנוס איש סוכו שמלמד אותנו במסכת אבות (א, ג): "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". כלומר, אין לנו לקיים את המצוות כדי לקבל תגמול.

ניתן לתרץ שאלות אלו על פי דברי הגמרא במסכת תענית (ט ע"א):

עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר [...] ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

את כל המצוות אנו מצווים לקיים מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, ואסור לנו לנסות את הקב"ה, מלבד במעשרות. במעשרות הדבר שונה. הקב"ה אומר לנו: "ובחנוני נא בזאת" – תנסו אותי ותראו שמי שמעשר מתעשר.

מה הייחודיות במעשר שדווקא בו מותר לנסות את ה'?

המהר"ל (דרך חיים, עמ' קלט) מסביר שבמעשר האדם נותן עשרה חלקים (מתוך מאה) של יבולו. המספר עשר מבטא מידה של שלמות איכותית, לכן נקרא "עשר" מלשון "עושר". כביכול, כשהאדם נותן עשרה חלקים לכוהן אזי הוא נותן את כל יבולו. יתר על כן, נתינה לכוהן דומה לנתינה לקב"ה ובזה דבק בקב"ה וממילא מתברך ומתעשר.

כהמשך לדברי המהר"ל נוכל לראות את דברי מרן הרב קוק זצ"ל (עין איה, שבת לב, אות רכד–רכו) המבאר, שברכת ה' תחול בנו ביחס ישר למציאות הרוחנית שבה עם ישראל נמצא בכל המישורים. כאשר האדם נותן מיבולו לכוהן, ללוי או לעני, הוא מבטא בכך את היחס הנכון שיש לו לחלקים אחרים של האומה. הוא מבין שיש צורך בכוהן המופקד על החדרת הקדושה בעם ושיש צורך בלוי ואף בעני.

ברכת ה' באה עלינו בעיקר כתוצאה מהמדרגה הרוחנית שבה אנו נתונים ולא בגלל קיום טכני של המצווה. מטרת הנתינה הטכנית היא להוכיח את מדרגתה של האומה שהיא מקושרת בחלקיה ומקושרת בכוהניה-מדריכיה. הרב זצ"ל מוסיף: כשהעם במדרגה רוחנית ראויה ממילא אין הוא חסר דבר במישור החומרי עד כדי "שייבלו שפתותיכם מלומר די" או כלשון הירושלמי (תענית ג, ט): "דיינו ברכה, דיינו ברכה".

(מתוך מאמר של הרב יואל פרידמן באתר "התורה והארץ")

 

לימור גנץ

סטודנטית בהתמחויות לספרות ולחינוך חברתי קהילתי

 

 

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

כי תבוא תשעב

מחבר:

גנץ, לימור