עיונים בסידור התפילה - ערבית לשבת: ושמרו בני ישראל את השבת

בעל הטורים מבאר שקיימת זיקה בין שינוי חתימת הברכה ובין תוספת הפסוקים הבאה בסמיכות, כאשר בתורף דבריו הוא מסביר שפסוקי התוספת "ושמרו בני ישראל" הם בעצם ההסבר לשינוי בחתימת הברכה, "שבשבת אין צריכין שמירה שהשבת שומר" (אורח חיים רסז):

וקורין שמע בברכותיה כבשאר ימות החול בלא גירוע ובלא תוספת עד סוף ברכת השכיבנו ומשנין בחתימה שחותם ופרוס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים עירך בא"י הפורס סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלים [...] ואין חותמין שומר עמו ישראל לעד כדאיתא במדרש שבשבת אין צריכין שמירה שהשבת שומר ונוהגין לומר פסוק ושמרו בני ישראל וגו' לומר שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה והוא ג"כ מעין גאולה כדכתיבנא לעיל שאם ישמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין.

לרבים מאתנו מוכרת התבנית הפתגמית, "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם". פחות ידוע הוא  שהמקור הוא אחד העם (אשר צבי גינצברג), המוכר לנו כמי ששנה ופירש. לא ברור אם דבריו של בעל הטורים היו ההשראה לאחד העם, אולם כשהדהד הרעיון הנואל של מקס נורדאו לבטל את יום השבת כיום המנוחה ולהתאימו ליום המנוחה הנוצרי, הזדעק אחד העם במאמר נוקב בכתב עת השילוח, תחת השם "שבת וציונות":

אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת [...] מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן – אפילו אם אינו מודה לא בעוה"ב ולא במדינת היהודים – לצייר לו מציאות של עם ישראל בלי "שבת מלכתא". אפשר לומר בלי שום הַפְרָזָה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם; ולולי היא, שהחזירה להם את "נשמתם" וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו הַתְלָאוֹת [=הצרות] של "ימי המעשה" [=ימי החול של השבוע] מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לַדְיוֹטָה [=לקומה] התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. ועל כן בוודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש את כל הדר הקדושה ההיסטורית [...] [של] "מתנה טובה" זו [...].

לתובנה זו, כי קיים קשר תלותי קיומי בין עם ישראל לשמירת השבת, נמצא אחיזה גם בעולמה של ההלכה. בשו"ת "ממעמקים" של הרב אפרים אשרי זצ"ל, הוא מביא  שאלה  הנוגעת  לתפקידו  כממונה  על בית המרחץ

בגטו קובנה, מלאכה שהייתה כרוכה בהסקת עצים. הרב אשרי סגר את בית המרחץ ביום השבת על אף הסיכון שזה יעלה לו בחייו, מעשה הנוגד את הכלל ההלכתי הנדרש בין היתר מן הפסוק (בבלי, יומא פה ע"ב), "רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". בתשובתו, מסביר הרב אשרי את ההיתר שלו להסתכן, הן בגלל החשש של שכחת השבת בגטו הן מפני שזכות שמירת השבת תעמוד להם לכלואי הגטו (שם, כרך ה, עמ' קלד):

מעתה לפי זה בודאי מותר לי למסור נפשי ולהסתכן עבור שמירת השבת, ולכן שפיר קא עבידנא שאני מחזיק את בית המרחץ הזה סגור ביום השבת, כי לצערנו הרב ודאבון נפשנו נתחלל השבת בגיטו עד בלי הכיר, כי הגרמנים הארורים ימ"ש הרי מכריחים את היהודים לעבוד גם בימי שבת וחג כך שבמשך הזמן עלול השבת להשכח בגיטו [...] והנני סמוך ובטוח שאכן קוים בי מה שהבטיחו כל הני [...], שעל אחזקת מצוה מכל שאר מצות שבתורה בשעת הגזירה והשמד, כדי שתהא מוחזקת בישראל כמו שהחזיקו בה מקדמת דנא, מקבלים שכר מרובה. והודות לזה הגעתי עד הלום להנצל מעמק הבכא בגיא ההריגה ולזכות לראות במפלתן של רשעים זרעו של עמלק והלל לה' בחיי ולזמר לאלוקי בעודי.

אצל הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל נוכל למצוא תיאור מרגש ומציאותי על מקומה של השבת כעוגן הגואל בחיי היהודי המיטלטל בסחי ימי החול, ורגע לפני שהוא טובע באה שבת ומחלצת אותו אל חוף המבטחים (דברי הגות והערכה, עמ' 108):

אוכלוסי העיר עניים היו, רובם ככולם; עובדי כפיים, סוחרים, רוכלים בעיקר, שנהגו לסייר בכפרים מהלך חמשה עשר מילין סביב העיר. יקשה עליכם לצייר בדמיונכם באלו תנאי פרימיטיביים התקיימו איכרים רוסיים [...]. אולם, לאחר ששהו משך שבוע שלם בבקתות הפרימיטיביות, שבים היו היהודים לבתיהם בכל ערב שבת. כילד, נוהג הייתי להתבונן ביהודים הנאספים לבית הכנסת בזה אחר זה, מים מנצנצים מפאותיהם ומזקניהם לאחר טבילתם במקווה. עודני נושא עמי את הנעימה בה פותחים היו, מיד עם כניסתם לבית הכנסת, באמירת תהילים קז: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם [...] "שיר הודיה לה' שרו. בעבור מה על תשועתם משיעבוד, על פדייתם ממאסר, על חירותם הם דבקו בה', הם שבו הביתה אף שידעו היטב כי למחרת היום, אחר השקיעה נידונו לחזור לכפרים הפרימיטיביים המקיפים את עירם.

מדברים אלו ניתן להבין מפני מה השורש שמ"ר, שמשמעותו המילונית היא השגחה מפני כל פגימה ונזק, צמוד למופעים השונים של מצוות השבת בתורה. ישראל שומרים את השבת מכל יקר, והשבת פורשת על ישראל את סוכת שלומה.