דפי מאורות (5775-40)

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה

קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא

נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם

בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם

חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ

יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת

 

 

​

פיוט מיוחד זה שזמן ומקום חיבורו אינם ידועים לנו, כבש את הלבבות מאות בשנים וקבע לו מקום בסוף אמירת הקרבנות, בקבלת שבת, בקריאת שמע על המיטה, באמירת ספירת העומר ובמקומות נוספים. בשנים האחרונות אף הייתה לו עדנה מחודשת בדמות לחן מודרני בטעם עתיק וכך הוא נכנס למרכז של הזמר העברי המודרני. פיוט זה מיוחד הן בתוכנו הן בצורתו ובעיקר ברמיזתו לעולם קבלי פנימי שרב הנסתר בו מהנגלה. כך הוא אפוף מסתורין ונחשב לאחד מפיוטי התפילה המקובלים, תרתי משמע.

נעמוד מעט על מבנהו ופשטו של הפיוט וניגע אך מעט ברמיזות הפנימיות שבו, כי אין לנו עסק בנסתרות.

הפיוט בנוי משבע שורות בעלות שש מילים בכל שורה, כאשר בכל שורה יש מילות שבח ובקשה והן שזורות זו בזו בכל פעם בסדר שונה.  

1.       אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה

השורה פותח במילת הבקשה "אנא", ממשיכה בשבח, "בכח גדלת ימינך", ומבקשת בסופה "תתיר צרורה". מניין נלקח הביטוי לכוח גדולת ימינו של הקב"ה? ביטוי זה מצוי כבר בספר שמות (טו,ו) בפסוק "ימינך ה' נאדרי בכוח" בשירת הים, ומבטא את עצמת 
ידו-ימינו של הקב"ה. בפיוט אנו מבקשים את נקיטת כל העצמה להתיר את הצרורה. מדוע עם ישראל נקרא צרורה? יש לכך שתי אפשרויות: הראשונה היא שצרור הוא אסור וקשור ואנו מבקשים שהקב"ה יתיר את מאסרי הגלות והרוח מעלינו; השנייה מדברת על אישה עגונה הנמצאת במצב של כבלים בלתי נראים, כמאמר בספר שמואל ב (כ, ג),  וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ, יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם, וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא. וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן, אַלְמְנוּת חַיּוּת. הן נשואות, אך אינן נפקדות. בכך מוטלים עליהן כבלים שאינם מאפשרים להן חיי אישות. כך מתאר הפיוט את עם ישראל, כמי ששומר על נאמנותו אך סובל מצרות ואינו נפקד על ידי ה'.

2.       קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא

שורה זו פותחת אף היא בבקשה, "קבל רנת עמך" וממשיכה לבקשות נוספות, "שגבנו, טהרנו". בסופה – השבח "נורא". רינה היא אחת מלשונות התפילה המופיעה בתפילת שלמה, "לשמוע אל הרִנה ואל התפילה" (מלכים א, ח) והיא משמשת גם כלשון שמחה, למשל 'פצחו הרים רִנה' (ישעיהו מד, כג) ובמקומות רבים. לציון לשון תפילה כלשון שמחה יש משמעות גם בהמשך השורה. אין כאן בקשה להצלה מצרה ומפורענות, אלא בקשה להתנשא ולהתעלות, כבהמשך השורה, "שגבנו, טהרנו". זה כבר שלב נוסף לאחר ההצלה של הצרורה בשורה הקודמת. עכשיו ניתן לשגב ולטהר את עם ישראל. השבח בסוף השורה, "נורא", מתייחס לאחת ממידותיו של הקב"ה, "האל הגדול הגבור והנורא" הנאמרות מפי משה (דברים י, יז). מידת "נורא" היא הביטוי ליראה שיש כלפי הקב"ה. כאשר אנו מבקשים שהוא ישגב אותנו אנו מזכירים מיד את רוממותו לעומתנו, בשבח "נורא". בשורה הקודמת של הפיוט הופיעה המילה "גדול" – גדולת ימינך, ובשורה הבאה – "גבור". כך הפייטן משלים בכל שורה את אחד משבחי הקב"ה שנאמרו על ידי משה.

3.       נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם

גם שורה זו פותחת בבקשה, "נא" ועוברת לשבח, "גבור". לאחר מכן משלבת בין שבח לבקשה, "דורשי יחודך – כבבת שמרם". עם זאת, שורה זו עוברת לדבר בלשון נסתר: שמור אותם ולא אותנו. ייחודו של הקב"ה, שבא לידי ביטוי באמירת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", והשילוב בפיוט במילה "דרישה", שגם היא כתובה פעמים רבות ביחס לבקשת ה', "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו), "כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו" (עמוס ה, ד), יש בה שבח ובקשה כאחד. אנו דורשי ה', ודורשי ייחודו ראויים לשמירה הזאת כבבת העין. אף ביטוי זה לקוח מן הנביאים, "כי הנגע בכם נגע בבבת עינו" (זכריה ב, יב), המסמל דבר חשוב ויקר.

4.       בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם

שורה זו ממשיכה לדבר בלשון נסתר ולא כמדבר, "ברכם, טהרם", ומשלבת בין צדק לרחמים במילים "רחצי צדקתך". אף על פי שצדק ורחמים הן מילים שנראות כסותרות, אנו מבקשים כי ייעשה אתנו צדק, שיש בו גם רחמים, כגמול תמידי על מעשינו, שיש בהם טובים. "גמלם" – לגמול יכול להתפרש כהחזר על דבר שנעשה, כמו לגמול טובה לאדם שעשה לאדם אחר טובה בעבר, ויכול להתפרש כמתנת חינם, כמו לגמול חסד. כך או כך, אנו מבקשים צדק ורחמים תוך ברכה והיטהרות.

5.       חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ

שורה זו, בניגוד לכל קודמותיה, מתחילה בשבח, "חסין, קדוש, ברוב טובך" ורק לאחר מכן באה הבקשה, "נהל עדתך". השבח חסין מופיע בתהלים (פט, ט), "מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך" במשמעות של חוסן וחוזק שיוצרת אמונה סביבותיו. על כן, בשילוב עם "רוב טובו" אנו מבקשים שהקב"ה ינהל את עדתו, כמאמר הפסוק בישעיהו (מ, יא) בקשר לגאולה, "כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינַהל".

6.       יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ

השבח המופיע בראש השורה לאחר "יחיד", שהזכרנו כבר ב"דורשי יחודיך", הוא "גאה", וכלפי ה' הוא שבח מקובל, כמו "אשירה לה' כי גאה גאה" בשירת הים. שמעתי פעם כי "לפנות" פירושו פנים אל פנים, כפי שהמילה עצמה מסמלת. אנו מבקשים שהפנייה תהיה ישירה, כמי שזוכרים בפועל את קדושתו של הבורא. גם המילה ישועה היא לשון פנייה, כמו "ואל קין ואל מנחתו לא שעה". לפנות ולהושיע פירושם לגאול את האדם, וזה מה שאנו מבקשים לקראת סופו של הפיוט.

7.       שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת

שורה זו, העומדת בפני עצמה בפיוט, משום שאינה נחרזת עם שורה אחרת ולשון הרבים הנוכחים שבה, המעטה יחסית בפיוט, מבדילה אותה מהשאר. "שועה" ו"צעקה" הן לשונות נוספים של תפילה ומבוססות על הפסוק בשמות (כב, כב), "כי אם צעוק יצעק אליי שמוע אשמע צעקתו", "ותעל שועתם אל הא' מן העבודה" (שמות ב, כג). כידוע, אין בתורה מילים נרדפות ומילים אלו, כמסיימות את הפיוט, הן מילים של תפילה בלשון שבר. גם בהקשר התנ"כי שלהן וגם מעצם המילים "צעקה" ו"שועה" שהן בניגוד ל"רנה" למשל. בסוף הפיוט חוזר הפייטן אל המציאות העגומה ומבקש ממי ש"יודע תעלומות" לשמוע את צעקתנו ולמצוא את הדרך הנכונה לגאול ולהושיע אותנו.

בפיוט מיוחד זה נשזרים שבח ובקשה, בקשת התעלות והצלה מן הצרות, צעקה ושועה מול רינה ושיגוב. ייתכן ששיתוף הפכים זה של הצלה מיידית מן הצרות ובין שיגוב וטהרה עילאית יחד עם  המסתורין שבפיוט, הפכו אותו לפיוט מושר ונאמר בקרב כל קהילות ישראל כיום, והוא מבטא רחשי לב פנימיים ועמוקים של כנסת ישראל לאלוקיה.

 

הרב מתניה ידיד

מרצה במכון לחינוך ולאמונה בימינו

 

 

מחבר:

ידיד, הרב מתניה