פרשת פנחס

כאשר שומע משה מפי הקב"ה את הבשורה הקשה בדבר אי-כניסתו לארץ ישראל ומיתתו הקרבה, הוא אינו חושב על עצמו ועל צרכיו הפרטיים, אלא הוא פונה ישירות אל הקב"ה בבקשה שלא יפקיר את צאנו ללא רועה וימנה לעם מנהיג שינהיגם תחתיו: "יפקד ה' א-להי הרוחת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה".ה"אור החיים" תמה על בקשה זו: מדוע משה חושש שהקב"ה ישאיר את עמו ללא רועה? האם חשב משה שהקב"ה יפקיר את העדה וישאיר אותה ללא מנהיג? הרי הקב"ה הוא שמינה את משה למנהיג על עמו!

מסביר "אור החיים" ועמו האלשיך ששורש נשמתו של משה היה שקול כנגד כל נשמות עם ישראל, ותהה מי יהיה הרועה אחריו שיאחד את כלל ישראל. על דרך הפשט ניתן להסביר שאין זו תמיהה או טרוניה של משה, אלא ביטוי של אחריות ונאמנות הנגזר מאופי תפקידו. משה רבנו, המתבשר כי הוא עומד למות, מרגיש שחלק מתפקידו זה הוא לדאוג למינויו של מנהיג חדש שינהיג את העם אחרי מותו. תשובתו של הקב"ה למשה היא: "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם".

מהו "איש אשר רוח בו"? מהי "רוח" זו? רמב"ן מפרש: רוח נבואה. פירוש נוסף: שיוכל להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. מנהיג המצליח להבין את הרוח של כל קבוצה וקבוצה, של כל פרט ופרט.ופירש הנצי"ב: רוחו, כלומר דעתו, שעומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או אחרים; אדם בעל דעה עצמאית אשר אינה מושפעת מסביבתו.

שני הפירושים האחרונים לכאורה נראים סותרים, אך הם נכונים ומשתלבים זה בזה. מחד גיסא, על המנהיג להתחשב בכל פרט ופרט, ומאידך גיסא צריך שתהיה לו דעה מגובשת משל עצמו. המנהיג צריך להתחשב בשכבות החלשות שבחברה ולהיות מודע להלך רוחם, אך עם זאת הוא צריך להיות בעל דעה מגובשת כדי לא להיכנע ללחצם של השכבות החזקות. כמו כן על המנהיג להיות מסוגל להקשיב לכל הקולות בעם, אך בסופו של דבר לקבל החלטה מתוך אחריות אישית שלו. מכאן אנו למדים שהבחירה ביהושע למנהיג  לא הייתה רק בגלל היותו בעל תכונות של מצביא, אלא מפני שהוא "איש אשר רוח בו". אין די בכך שהנהגת עם ישראל תהיה מעשית, אלא היא צריכה להיות עם רוח.

אנו מוצאים דמויות רוחניות העומדות לימין המנהיג, עוזרות לו ומנחות אותו. דמות רוחנית כזו לא נפקדה אף במינוי יהושע, שכאמור היה בעצמו "איש אשר רוח בו"' (פסוק כא): "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה".גם "איש אשר רוח בו" חייב להיות כפוף לסמכות ולרשות נוספת, "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים". אל לו למנהיג לחשוב שהוא עצמאי בשיקוליו, אלא גם הוא כפוף לתורה. עלולים היינו לחשוב שבעצם הדרישה מהמנהיג להיות בעל החלטה ודעה אישית הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אך ההפך הוא הנכון. יש אמנם דרישה מן המנהיג להבין את כל חלקי העם ובסופו של דבר להכריע על פי שיקוליו, אך כל זאת מתוך החיבור העמוק שלו לקודש.

למדנו אפוא שהנהגת עם ישראל צריכה להיות על ידי "איש אשר רוח בו", איש רוח שיהיה גם איש מעשה, ואף מנהיג זה כפוף הוא לסמכויות אחרות. שנזכה שיקים לנו הקב"ה מנהיגים עם "רוח" חזקה ועם ענווה גדולה מלפני מלכות שמים.

(על פי דרשה של הרב חיים סבתו לפרשת פנחס)