עיונים בסידור התפילה - ברכות הדלקת נרות חנוכה

 

חכמים תיקנו לומר שתי ברכות לפני הדלקת הנרות: הברכה הראשונה היא ברכת המצוות – על עצם ההדלקה, והשנייה – הודעה על הנסים (וביום הראשון מוסיפים "שהחיינו"). נוסח הברכות נידון בגמרא, שבת כג ע"א.

הגמרא מקשה מדוע מסתפקים בברכת שהחיינו ביום הראשון ולעומת זאת ברכת "שעשה נסים" נאמרת בכל אחד משמונת הימים, ומשיבה, שהנס התרחש בכל אחד מהימים, לרבות היום הראשון. לעומת זאת, ברכת הזמן "שהחיינו והגיענו" מתייחסת להגעה לזמן הזה, להתחלה.

יש מקום לתמוה מדוע מברכים על הנס גם ביום הראשון, שכן לכאורה ביום הראשון טרם הוכר הנס. פך השמן הקטן אמור היה מראש ובדרך הטבע להספיק לשמונה ימים. בעניין זה שואל הבית יוסף שאלה ידועה: מדוע נחוג חנוכה לשמונה ולא לשבעה? הוא מציע מספר תשובות. הראשונה, חכמים חילקו את מעט השמן שהיה בכד לשמונה חלקים והנס היה בכך שהשמן דלק בכל לילה למרות כמותו המועטת; השנייה, הנס היה ניכר כבר ברגע הראשון, שכן לאחר שניתן שמן בכד כשיעור נשאר הפך מלא; השלישית, אחרי שהנרות דלקו במשך כל הלילה הראשון נותרה כמות השמן בנרות כשהייתה.

במהלך הדורות ניתנו אף תשובות נוספות לשאלה זו. למשל נומקה חובת הדלקת הנר בלילה הראשון כהודאה על הגאולה ועל עצם מציאת הפך. מכאן גם ההסבר לאמירת ברכת הנסים בכל אחד מלילות חנוכה.

הגמרא מעיינת בנוסח הברכה הראשונה, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הדלקת נר של חנוכה"[1] ומקשה: היכן מצינו ציווי על נרות חנוכה, שהרי מדובר במצוות דרבנן? ומשיבה, שנצטווינו בתורה להישמע למצוות חכמים. יש דיון בפוסקים ביחס לנוסח הברכה הראשונה. לפי הטור הנוסח הוא "להדליק נר של חנוכה" והבית יוסף מציג ודוחה דעה שלפיה יש לומר "על מצוות הדלקת נר חנוכה". בגמרא הנוסח הוא "של חנוכה", וכך פוסקים לומר האשכנזים. לעומת זאת, בשולחן ערוך נפסק לומר "להדליק נר חנוכה", וכך נוהגים הספרדים.[2] יש אף הפוסקים שיש לומר "שלחנוכה" במילה אחת, אולם אין מקפידים בזה. ב"שערי תשובה" מבואר שהדעה שלפיה יש לומר "נר חנוכה" מדגישה את המיוחד בנר חנוכה,  בשונה מנר של שבת: בחנוכה הנר משמש אך ורק למצוות חנוכה והדבר מודגש בנוסח "נר חנוכה" מה שאין כן בנרות שבת העומדים לשימושי הבית. דבר נוסף, מצוות מעשיות רבות קיימות בשבת ואחת מהן היא הדלקת נרות. לעומת זאת, בחנוכה הדלקת נרות היא המצווה המעשית היחידה ומכאן הדגש "נר חנוכה".

רבי יעקב עמדין, בספרו "מור וקציעה", מדייק שהברכה על הדלקת נרות חנוכה שונה מברכות אחרות על המצוות, וייחודה בכך שהיא חלק מגוף המצווה ולא עניין נפרד. עיקרה של מצוות ההדלקה הוא לפרסם את הנס והברכה היא המוכיחה שההדלקה נעשתה לצורכי פרסום הנס ולא לצורך שימושו של האדם. רק על ידי הברכה מוכח שההדלקה איננה לצרכים אישיים. מתוך דיוק זה פסק שהברכה על הדלקת הנרות מעכבת והכרחית לקיום המצווה. יש שהסיקו מכך הלכה למעשה, שאם אדם בירך כשלא היה די שמן בחנוכייה ואחר כך הוסיף שמן המספיק לשיעור הנדרש – צריך לשוב ולברך.[3]

בנוסח הברכה "שעשה נסים", שמהותה הודאה על הנסים, יש לדייק ולומר "בימים ההם" "בזמן הזה" ולא "בימים ההם ובזמן הזה". "ערוך השולחן" מבאר מדוע יש בנוסח הברכה כפילות של "בימים ההם" "בזמן הזה" ללא וי"ו החיבור: ניצחון היהודים את אנטיוכוס ונס המלחמה היו ימים רבים ולא רק מיום כ"ה בכסלו. לעומת זאת, הנס הנוסף, נס פך השמן, התרחש בכ"ה בכסלו. לפיכך הברכה מדגישה את שני הנסים: האחד שהתרחש לאורך ימים רבים והשני שהתרחש בזמן הזה, בשמונת ימי החנוכה.

הברכה הראשונה, "להדליק נר של חנוכה", נאמרת עובר לעשייתה ככל ברכות המצוות, אולם הברכות "שעשה נסים" ו"שהחיינו" לאו דווקא. לכן, מי שלא הדליק נרות ואין סיפק בידו להדליק, יברך "שעשה נסים" ו"שהחיינו" על ראיית הנרות.

יש מהראשונים שכתבו שברכת "שעשה נסים" ו"שהחיינו" נקבעו הן על היום הן על ההדלקה ולכן גם מי שאינו מדליק מברך אותן על היום. אך יש שפסקו שהברכות נתקנו אך ורק על הדלקת נרות חנוכה ולכן מי שלא הדליק או לא ראה אינו מברך. להלכה, רוב האחרונים פוסקים שאין לברך במנותק ממצוות נרות חנוכה.

 

---