עיונים בסידור התפילה - הלל: אהבתי כי ישמע ד'

דפי מאורות (5775-12)
 
"גמר את ההלל..."
 

 את חלקו הראשון של מזמור קטז (א–יא) אומרים בימים שבהם נאמר הלל שלא בדילוג, ימים שבהם "גומרים את ההלל". המזמור פותח במילים: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני" (פסוק א), ולאחר מכן זועק המשורר אל ה' שיושיעו מצרות קשות עד מוות: "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת" (פסוק ג).

 
 
המשורר מדבר על מצוקות, צרות ומכאובים המורידים את האדם לשאול. אין במזמור דברים מפורשים על אודות הצרה שבה היה המשורר נתון וממנה נושע בסופו של דבר. הפתיחה במילים "אהבתי כי ישמע ה' " משמעה הבעת אמון בכך שה' ישמע לתחנוניי וייעתר לי. למה? "כי הטה אָזְנוֹ לי" (פסוק ב), כי כבר פעמים רבות בעבר הוא הקשיב לי.
המזמור משופע בביטויים המדברים על אמונה ועל ביטחון בה' כאל צדיק, רחום, חנון המקשיב למצוקות המתפללים אליו, ומושיעם. יתרה מכך, "שומר פתאים ה' " (פסוק ו), ה' שומר גם על התמימים שאינם מודעים לכך שעומדת להתרגש עליהם צרה. יש המפרשים: "שומר פתאים" מלשון פתאום; פגעים הבאים על האדם באופן פתאומי.[1] פירוש אחר מתבסס על משמעות המילה פתי בערבית – ילד או נער – ולפי זה ה' הוא השומר על ילדים שאינם יכולים להגן על עצמם.[2]
על רקע התיאור הקודר של מצוקותיו הקשות של המשורר תוך שימוש חוזר במילים מָוֶת ושאוֹל, בולט הביטוי היחידאי "ארצות החיים". היכן הם ארצות החיים? האם הכוונה לכל מקום שבו בני אדם חיים (בניגוד לשאול שהוזכר לעיל) או שהכוונה לארצות מסוימות? המשורר אומר: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (פסוק ט), כלומר ההולכים בדרכי ה', הבוטחים בה', הם אלה שלהם ניתנו החיים. יש אומרים שההליכה בדרכי האל וההתקרבות אליו אפשרית רק "בארצות החיים"[3] ולא במקום שבו שולט המוות. הסבר זה מקבל תימוכין מכך שבסוף המזמור הקודם נאמר: "לא המתים יהללו יה" (קטו, יז).
פירושים קדומים ראו בביטוי "ארצות החיים" כינוי לארץ ישראל ואולי אף לירושלים. רש"י מסביר: "בארצות החיים – ארץ ישראל שגרשוני אויבי ורודפי ממנה בימי שאול ועל כרחם חזרתי". רד"ק מפרש:
וערי ישראל הן ארצות החיים, ונקראת ארץ ישראל חיים כמו שנקראת ארץ צבי [= שכמהים אליה] (יחזקאל כה, ט), ארץ חפץ (מלאכי ג, יב), כי היא חמדת הארצות והיושבים בה הם חיים ובריאים. [...] כי ארץ ישראל אוירה טוב מכל הארצות.
רש"י מזהה במזמור פרטים המתאימים לחיי דוד, לרדיפות ולסכנות שבהן היה נתון ולישועה שנושע לאחר שנרדף, ויכול היה לחיות בארץ ישראל כמלך.[4] לכן יסביר רש"י את הפסוק הראשון של המזמור כך: אהבתי כי ישמע ה' את קולי – כך אמר דוד לאחר שנפטר שאול והוא [דוד] מלך.
על רקע מצוקות חייו של דוד יסביר רש"י גם את פסוק יא:
אני אמרתי בחפזי – לנוס מפני אבשלום: כל האדם כוזב – ובוגד באוהב בו כי ראיתי את בְּנִי בוגד בי ומבקש את נפשי וכל ישראל גומלים לי רעה תחת טובה [...] אף שמואל הנביא שהוא נאמן לנביא אף הוא כוזב שמשחני למלך.
גם הראב"ע מסביר שדוד, שסבל כל כך מרדיפותיו של שאול, סבר ששמואל הנביא כיזב לו כשמשחו למלך.
זמן כתיבת המזמור אינו ברור: האם הוא נאמר בשעה שדוד שרוי היה במצוקה? האם הפנייה "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנונָי" (פסוק א) היא פנייה של דוד אל ה' שיקשיב למצוקתו וימלטוֹ מהצרות שהוא שרוי בהן עתה? או שלפנינו מזמור תודה של אדם שהיה בעבר שרוי במצוקה קשה ועתה הוא בא לקיים את נדרו, להרים "כוס ישועות" ולזבוח זבח תודה לה' על ששמע את תפילתו והושיעו? העובדה שמזמור זה שובץ בתוך מזמורי ההלל מחזקת את הדעה שהוא אכן נאמר בשעת הקרבת זבח התודה, ותיאורי המצוקה בו באים לספר על צרות העבר שה' הושיעו מהם. ייתכן גם שלפנינו מזמור שנועד מלכתחילה להיות שיר תודה בפי כל אדם מישראל שבשעת מצוקה התפלל ונדר נדר לה' ובא לבית המקדש לשלם את נדרו. הנודרים שילמו את נדריהם בעת שהיו עולים לבית המקדש באחד משלוש הרגלים. לכן שובץ המזמור בין מזמורי ההלל.[5]
הפסוקים שדנו בהם הם חלקו הראשון של מזמור קטז, ואומרים אותם כש"גומרים את ההלל". בביטוי "גמר עליו את ההלל" משתמשים במובן של הרעיף עליו שבחים, הִרבה להלל אותו. הביטוי מופיע במשנה פסחים (י, ז): "מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו; רביעי, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר". המשנה באה לומר שבליל הסדר אנחנו אומרים "הלל שלם", הלל הכולל גם את פסוקים א–יא ממזמורים קטו וקטז מתהלים. חכמים קבעו כי בשמונה עשר ימים בשנה גומרים את ההלל: בליל הסדר, בראשון של פסח, בשבועות, בכל ימי הסוכות, בשמיני עצרת, בשמונת ימי החנוכה, ביום העצמאות וביום ירושלים. הספרדים מציינים זאת גם בברכת ההלל באותם הימים ואומרים: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל".
ברוריה מכמן
מרצה במסלולים הגיל הרך
והחינוך המיוחד




[1]    אהרן פולאק, על הסתומות במזמור, נזר, 1991, עמ' 430.
[2]    כך על פי הבלשן פרופ' שלמה מורג ז"ל, בשיעור על תולדות הלשון העברית בשנת תשל"ח.
[3]    שמאי גלנדר, החוויה הדתית במזמורי תהילים, ירושלים, עמ' 149.
[4]    פיבל מלצר, פני ספר תהילים, ירושלים תשמ"ג, עמ' שכז–שכח.
[5]    עמוס חכם, דעת מקרא: תהלים, ירושלים תש"ן, עמ' שס.
 
 

 

מחבר:
מכמן, ברוריה