עיונים בסידור התפילה - הלל: ה' זכרנו יברך

דפי מאורות (5775-11)
"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז)
 
 
מדוע "הארץ" שייכת לבני אדם?
 
במזמור "ה' זכרנו יברך" שאנו אומרים בראשי חודשים בעת אמירת ההלל מופיע הפסוק, "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". מפשט דברי הפוסק עולה לכאורה כי ה' הוא המושל בשמים ואילו בני האדם הם המושלים בארץ.
האבן עזרא יוצא נגד פירוש זה וכותב:  
חסרי דעה חשבו כי ממשלת האדם בארץ כממשלת השם בשמים, ולא דברו נכונה, כי מלכות השם בכל משלה [=בשמים ובארץ]. רק פירוש "'נתן לבני האדם" שהאדם כמו פקיד אלהים בארץ על כל מה שיש בה, והכל בדבר השם (אבן עזרא, על אתר).
על פי האבן עזרא האדם הוא "פקיד אלהים בארץ", כלומר שהוא השליח או השר של הקב"ה על פני האדמה.
אך עולה השאלה מהו תפקידו של האדם בתור שליח ה'? במילים אחרות, מדוע נתן ה' את הארץ לבני אדם?
דומה כי תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדרשה שלהלן:
אמר ר' יוחנן: למה נברא אדם בצלם אלהים? שנאמר: "ויברא אלהים את האדם בצלמו", משל למלך שהיה מושל על המדינה, והיה בונה בירניות [=מצודות] ותיקונין לעיר, וכל בני העיר משתעבדין תחתיו. יום אחד קרא לכל בני העיר ומינה עליהם שר אחד שלו, אמר: עד כאן הייתי טורח בכל צרכי העיר ולעשות מגדלים ובירניות, מכאן ואילך הרי זה [=השר] כמוני. כענין זה נאמר באדם: "ויברא אלהים את האדם בצלמו" ואמר לו: ראה, בניתי כל העיר וכל אשר בה, וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכל מסור בידך, וכולם יהיו משועבדים תחתיך ויראים ממך כאשר היו יראים ממני, שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", ועל כן "בצלם אלהים עשה אותו". "ויברא אלהים את האדם בצלמו" – לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו כאשר הוא עשה בתחילה (זוהר חדש, א, תורה, פרשת בראשית ט ע"ב).
המלך במשל הוא הקב"ה; השר הוא האדם. כשם שבמשל, המלך החל בבניית העיר ולאחר מכן מינה את השר להמשיך ולטפל בצורכי העיר, כך בנמשל, הקב"ה החל בבריאת העולם ולאחר מכן מינה את בני האדם להמשיך ולטפל בצורכי העולם. 
מדרשה זו למדים כי לאחר שהקב"ה ברא את האדם הפקיד הוא בידיו את המשימה לעסוק ביישובו של עולם, בשכלולו ובתיקונו. 
מבחינה זו קובע הדרשן כי האדם נברא "בצלם אלהים", שכן גם הוא יכול וצריך "לעשות כל צורכי העולם ותיקוניו", כפי שעשה הקב"ה בראשית הבריאה.
ראויים בעניין זה דבריו של הרב מרדכי פירון, הרב הצבאי הראשי לשעבר:
האידיאה של השותפות בין אדם לבורא, עיקרה בתביעה כלפי האדם להמשיך בהליכי היצירה והפיתוח בהם החל הקב"ה עצמו. לפסוק המסיים את תיאור בריאת העולם [...] "אשר ברא אלוקים לעשות", העירו חכמים: אמר לו הקב"ה לאדם, "עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה".[1] מלאכת היצירה לא הופסקה עם תום הבריאה. אדרבה, העולם הובא בידי ה' עד לשלב מסוים של פיתוח ושלמות, ומעתה חייב כל אדם ליצור, לעבוד ולעמול כדי להעלות את היקום כולו, הנמסר כאילו להשגחתו והנמצא בתחום אחריותו, לרמות גבוהות עוד יותר של התפתחות בכל תחומי החיים [...] העשייה לתיקונה של החברה ולפיתוחו של העולם בכל המישורים הינה ביטוי מוחשי לשיתוף הפעולה בין ה' לאדם.[2]
אידאל השותפות במעשה הבריאה ובבניין החברה מחייב את האדם להיות מעורב, מלכתחילה, בחיי המעשה ובמלאכות השונות; אם במקצועות הטכנולוגיים ואם בחינוך או בכל מקצוע אחר. כל אחד לפי כישוריו, יכולותיו ונטיית לבו.
לאור האמור לעיל ניתן להסביר את הפסוק הנדון, "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", באופן הבא: ה' הוא המושל (המלך) בשמים ובארץ ואילו האדם הוא השליח (השר) אשר הוסמך מטעמו לפקד על הארץ.
במסגרת תפקיד זה מוטלת על האדם החובה והזכות לעסוק ביישובו של עולם, בתיקונו ובקידומו ובכך להמשיך את עבודתו של הקב"ה בארץ, "והארץ נתן לבני אדם".
 
הרב ד"ר אורי נויברט
וגב' נועה נויברט, מדריכה פדגוגית במסלול הגיל הרך


 



[1] ציטוט זה לקוח מתוך המקור הבא:  "אמר ר' יוחנן:  בא  וראה למה ברא הקדוש ברוך הוא
את האדם אחרון לכל הנבראים? אלא ללמדך שעשה בכל יום ויום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי שהוא אחרון למלאכתו ברא בו את האדם, אמר לו לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה מכאן ואילך אתה תשתדל בה. וזהו 'בראשית ברא אלהים' קודם שיבא אדם לעולם" (זוהר חדש, א, תורה, פרשת בראשית ט ע"ב).
[2]   הרב מרדכי פירון, "ישובו של עולם", בנתיבי אגדות חז"ל, תל אביב תש"ל, עמ' 78–79.
 
 
מחבר:
נויברט, נועה גב'