דפי מאורות (5775-07)

"[...] וחכמים אומרים: נביאים שביניהם, תיקנו להם לישראל, שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה" (פסחים קיז ע"א). יש הסוברים שאמירת הלל קודמת לתקנה זו וחיובה כבר מן התורה, מהפסוק: הוא תהלתך והוא אלהיך (דברים י, כא).

 

 

היחס לאמירת הלל הוא כיחס אל עיקר תפקידנו: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". מפליא לגלות שחכמינו ריכזו את אמירתו לשמונה-עשר יום (בארץ ישראל) שבהם אומרים הלל שלם (גומרים את ההלל). תיקנו לאומרו בכל רגל ורגל (רשב"ם), ובכל צרה שישראל נושעו ממנה. לכאורה, ראוי היה לאומרה בכל יום שזה עיקר מה שנועדנו אליו.

אכן הגמרא (שבת קיח ע"ב) מספרת על רבי יוסי שאמר: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", שזה נראה נכון לעשות לאור תפקידנו. אבל לפלא, מיד מקשה הגמרא: "איני והאמר מר, הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף". אין זה נכון לומר הלל בכל יום, אמירה המתאימה להנחיית חכמינו לומר את ההלל בימים מיוחדים. ואכן, היא עונה שדבריו של רבי יוסי מתייחסים לפסוקי דזמרא.

למה חמור כל כך לקרוא הלל בכל יום? מדוע פסוקי דזמרא שבהם גומרים את ההלל זה מעשה משובח?

פרשנים רבים התייחסו לשאלות אלו ואפשר לראות לפחות שני כיווני חשיבה.

לגבי השאלה הראשונה: יש שהתייחסו להבדל שבין תמידיות להתחדשות. המהר"ל בספרו "גבורות ה' " (הקדמה שנייה ופרק סא) רואה בזה בעיה אמונית. האומר הלל בכל יום רואה את העולם כמנוהל בלי סדר ורק על ידי נסים, וזה נחשב זלזול בהנהגת ה' את העולם. נוסף לע כך, הדבר עלול להביא לערעור אמוני: אם הכול נסי, מדוע דרך רשעים מצליחה? הרי על ידי נס אפשר לגרום לכך ש"צדיק וטוב לו רשע ורע לו". לכן, האומר הלל לפרקים מאמין שה' מנהיג את עולמו בסדר מסוים ולפעמים משנה את הטבע על ידי נס. זה הזמן לומר הלל.

הראי"ה קוק זצ"ל, בספרו עולת ראי"ה, רואה בזה בעיה פסיכולוגית-אמונית. התפעלות תמידית מכבידה על הנפש יותר מאשר מועילה. אדם רגיל נצרך לשגרה שעל גביה יש מדי פעם מקום לרוממות נפש, ורוממות זו תשפיע גם על החיים היום-יומיים הבאים. אם אדם אומר הלל בכל יום הוא מתייחס בעצם לא רק ליכולת שלו לקלוט את הפלא, אלא לה' עושה הפלא. אז הוא כביכול מחרף את ה', "כי מה נחשב כל פלא לעומת כחו הבלתי תכלית [האין סופי] של אדון כל המעשים".

לגבי השאלה השנייה: יש שהתייחסו להבדל שבין שבח על העבר להווה ולעתיד. ההלל שאנו אומרים מתייחס לנסי העבר, ופסוקי דזמרה מתייחסים ליום יום ולעתיד. על זה כותב המאירי (שבת קיח ע"ב):

הקורא הלל בכל יום הרי הוא כפורק עול מן התפלה, שהלל  לא  ניתן  אלא להודאה על מה שעבר באיזה נס או באיזה גאולה וכל שקובעו בכל יום דומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד או להבא.

נראה שכוונתו הוא שאדם כזה אמונתו בה' שייכת לאירועי העבר ואינו חי חיי אמונה בהשגחת ה' בהווה ובעל תקווה לשינויי בעתיד. בלשונו של רבנו יונה: "נראה כמי שאומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום". לעומתו, האומר פסוקי דזמרה חווה את יחס ה' בחייו העכשוויים.

אפשר לומר שוודאי טוב שנהיה חדורי תודעה ומתבוננים ביכולת ובהנהגת ה' את עולמו בהווה, גם שזו הנהגה תוך עולם הטבע. מתוך כך נספר תהילות ה' בעולם ונהיה מגומרי הלל בכל יום. את ההתפעלות מנסי ה' ואת החגיגיות נשמור לפרקים ידועים, "כל זמן מאיר בתכונתו".

מצאנו שבראש חודש ובחלק מימי המועד בפסח אומרים הלל בדילוג. חלק מן הקהילות מברכות "לקרא את ההלל" בימים אלו, ואילו בימים שקוראים את ההלל בשלמותו הם מברכים, "לגמור את ההלל", כי קוראים אותו בלי דילוגים.

יש קהילות שמברכים תמיד לקרוא את ההלל, כי המילה "לגמור" משמעותה "לקרוא", כמו שמצאנו במסכת ברכות (ט ע"ב): "ותיקין היו גומרים אות עם הנץ". הכוונה לקריאת שמע שקוראים אותה סמוך לנץ. בכל אופן, בראש חודש אומרים הלל בדילוג כדי לעורר את הזיכרון של מצוות קידוש החודש (מאירי) ומדלגים, כי ראש חודש יש בו דמיון לראש השנה וליום כיפור – ימי הכפרה, שאין אומרים בהם הלל. הפרי צדיק, פרשת במדבר (אות יב) מוסיף:

בכל חודש נעשה רושם התחדשות הגאולה בנפשות ישראל [...] להיות חוסה בהשגחתו יתברך גם בגלות ולידע שכל הנהגת מלכי אומות העולם עמנו הוא רק מכוחו יתברך [...] ועל זה אומרים בברכת החודש מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות בהתחדשות הראשון של יציאת מצרים הוא יגאל אותנו בקרוב גם בכל מיני דחק וגלות על ידי שנדע בטח שהכל בהשגחתו יתברך ויקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ אמן.

ייתכן שזה קשור למצוות קידוש החודש לפני גאולת מצרים ומתאים למה שאמרו חכמינו שאומרים הלל בכל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה.

נסיים בהסברו של ה"בן יהוידע" למילה "מגומרי":

גומרי הלל על פסוק [תהלים קנ, ו] כל הנשמה תהלל יה, שהוא גמר של ההלל בכל יום שזה אומרים אחר כל פסוקי דזמרה, ופסוק זה מגיד לאדם שעל כל נשימה ונשימה תהלל יה במחשבה ולא יסור זה מלבבך, ואשרי המקיים מ"ש הכתוב הזה שהוא גמר ההלל, שיהיה מהלל להשם יתברך במחשבתו על כל נשימה ונשימה באמת.

ואנו, שתפקידנו ללמוד וללמד, נוכל להתפלל את תפילתו של רבי יוסי:" יהא חלקי מגמרי הלל בכל יום", שהרי "לגמור" משמעותו גם ללמוד. ונזכה שמה שנלמד יהיה מהולל.

הרב יאיר בן שיטרית

מרצה בהתמחות למחשבת ישראל

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

ויצא תשעה.pdf

מחבר:

בן שיטרית, הרב יאיר

דוא"ל:

[email protected]