עיונים בסידור התפילה - ברכת יראו עיננו

 

לברכה זו אין מקור במשנה ובתלמודים. במשנה, ברכות א, ד נאמר: "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתי' לפניה ושתי' לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו [...] לקצר אינו רשאי להאריך".

ממשנה זו רואים שיש שתי ברכות בלבד אחרי קריאת שמע של ערבית, שהן גאל ישראל והשכיבנו. כן יש הוראה במשנה לא להאריך על הברכות.

בסדר רב עמרם גאון,[1] סדר תפילת ערבית, עמוד נג, מובא שרבנן בתראי תיקנו ברכה זו; גם הטור[2] מביא בשם רב נטרונאי גאון את התקנה לברך ברכה זו; במחזור ויטרי[3] כתוב שברכה זו נתקנה על ידי ראשי ישיבות שבבבל והם שלחו אותה לחכמי יבנה.

יוצא מכאן שברכה זו נתקנה כנראה בתקופת רבנן בתראי קרי הסבוראים.

 

בתלמוד בבלי, ברכות ד ע"ב כתוב: "אמר רבי יוחנן איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית".

התוספות שם כותב:

אנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו. נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מבהכ"נ עד שיגמור כל אחד תפלתו. וגם יש באותם פסוקים י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות דשמנה עשרה.

לפי דברי התוספות הברכה נועדה לגרום לכך שכל המתפללים יסיימו את התפילה באותו זמן, לרבות המאריכים והמאחרים. עוד מדגישים בעלי התוספות שההוספה אינה יוצרת הפסק בין גאולה לתפילה, אלא חשיב כגאולה אריכתא.

הטור בסימן רל"ו[4] כותב:

ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד ערבית [...] ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון.

הטור מחדד שחשוב היה שכל המתפללים יחזרו יחד הביתה, שהיו יראים מפני הסכנה. כן באו פסוקים אלו במקום תפילת עמידה ולא נוסף עליה, כמו שמשמע מהתוספות.

הטור מצטט את רב נטרונאי גאון:

כתב רב נטרונאי מדברי חכמים אין אומרים בערב אלא שתים לפניה ושתים לאחריה וכיון שהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר את עמו ישראל לעד שאומר פסוקים שיש בהם זמירות ושבח.

כלומר, חכמים הרשו לעצמם לקצר ולומר פסוקי שבח במקום תפילת עמידה מפני הסכנה, כיוון שנפסקה הלכה שתפילת ערבית היא רשות.

האבודרהם[5] מביא טעם נוסף: כשאדם בא עייף מן השדה ואינו יכול להתפלל – מתפלל ההיא תפילה.

 

הרשב"א[6] כותב:

ברוך אתה ה' הפורס סוכת שלום. ועליה הוא שאמרו בגמרא שאינה מפסקת בין גאולה לתפילה דהשכיבנו כברכה אריכא דמיא. אבל ברכת המולך אינה מכלל הברכות של קרית שמע דשתים לאחריה אמרו ולא שלש.  אלא אותה ברכה יש בה שמונה עשרה הזכרות ונתקנה בימי השמד שגזרו שלא להתפלל ועמדו ותקנו אותה ברכה שיש בה שמונה עשרה ברכות שבתפילה. ואף על פי שבטלה גזרה נשארה אותה ברכה ביד הדורות. ועל כן יש מקצת מן הגדולים שאין אומרין אותה לא בשבתות ולא בחול כדי שלא תהא מפסקת בין גאולה לתפילה.

מדבריו אנו רואים:

א.       ברכה זו נתקנה בדיעבד בגלל גזֵרות שמד לא להתפלל, לכן תיקנו תפילה חלופית מקוצרת;

ב.       ברכה זו מהווה הפסק בין גאולה לתפילה. גם האבודרהם[7] מביא כן בשם הרב יצחק בן גיאת;

ג.        המשנה מדגישה שתיים לאחריה ולא שלוש, וגם לא להאריך.

 

בגלל בעיית הברכה הנוספת איחד הרמב"ם את ברכת השכיבנו ויראו עיננו לברכה אחת ולחתימה אחת.

וזו הנוסחה:[8] "השכיבנו [...] ברוך שומר עמו ישראל, לעד. ברוך ה' לעולם: [...] ברוך אתה ה', המולך בכבודו חי וקיים תמיד ימלוך לעולם ועד".

 

מרן פסק, בסימן רלו, סעיף ב: 'אין לספר בין גאולה דערבית לתפילה. ואף הנוהגים לומר יראו עיננו אין להפסיק בין יראו עיננו לתפילת עמידה". 

היינו, לכתחילה אין לאומרה. גם החיד"א[9] והרב עובדיה יוסף בחזון עובדיה פסקו לא לאומרה.

לכן מנהג הספרדים בארץ ישראל הוא לא לאומרה, למעט הבלאדים שפוסקים כרמב"ם ויהדות מרוקו האומרת קטע מאוד מקוצר, כמו שפסק הרב שלום משאש.[10]

גם אצל האשכנזים חלוקות הדעות. לדעת הגר"א[11] ובעל התניא אין לומר ברכה זו אפילו בשבת, אך יש חסידויות שכן אומרות אותה.

יש לברר בנושא זה שאלות נוספות, כגון: האם יש הבדל בין יחיד לציבור ובין חול לשבת? מה ההבדלים בין הנוסחים השונים? האם זו ברכה עצמאית? אך קצר המצע מהשתרע.

"יראו עיננו וישמח לבנו ותגל נפשנו בישועתך באמור לציון מלך אלוהיך", אמן.

---