דפי מאורות (5772-26)

טומאת הנחש

 

פרשת שמיני עוסקת במפורט בסימני הטהרה, בחיות הטהרות ואשר אינן טהרות ובעניינים הקשורים לטומאה ולטהרה בכלל.

 

 

מעיון בפרשה אנו למדים כי המושג "טמא" מתייחס לשני סוגי טומאה שונים. מחד גיסא טומאת האכילה המתייחסת לכל ענייני סימני הטהרה בבהמות ובחיות ובאיסור אכילתם של המוגדרות כטמאות, ומאידך גיסא רובד עמוק יותר של טומאת ריחוק הנוגעת לכל ענייני ההרחקה מנבלת חיה ועוף או ממקור טמא, כמו שנאמר: "כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כד).

בניגוד לכל החיות שנבלתם מטמאת במותם, ואין זה משנה כלל אם החיה מוגדרת כטהורה לעניין אכילה אם לאו, הנחש לא מטמא לא בחייו ולא במותו. מדוע נענש הנחש בעונש זה? במה שונה מהותו משאר החיות?

הנחש מופיע בתורה לראשונה בפרשת בראשית. על פי המדרש נברא העולם בתחילה לקיום האדם עד הגאולה האחרונה, בבחינת "ובלע המוות לנצח", אך לאחר שהסית הנחש את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת טוב ורע, הופיע לראשונה עניין המוות בעולם. על פי המדרש, בנאמר בבראשית (ב, יז) "ביום אכלך ממנו מות תמות" אין הכוונה לעונש על החטא, אלא הכוונה כאן היא שתחול עליך קללת המוות ולא תחיה לנצח. כמידה כנגד מידה על מעשיו של הנחש קיללו ה' שגם כאשר ימות הנחש ותהיה נבלתו מוטלת באוהל, אין הוא מטמא את יושביו או את כליו. הוא גרם לטומאת מתים ואנו איננו נטמאים מנבלתו.

הנחש, המסמל את היצר הרע, מופיע עלינו לפתחנו ואורב לנו להכשילנו בדבר חטא. למדונו חז"ל "וכי נחש ממית ומחיה" (משנה, ראש השנה ג, ו) אלא ש"לא הערוד ממית אלא החטא ממית" (בבלי, ברכות לג ע"א). כאשר נופלים אנו לעצת היצר הרע ומקשיבים לעצתו של "נחש" – אנו חוטאים.

בפרשתנו נאמר "וזה לכם הטמא" (ויקרא יא, כט). מלמדנו המדרש שנתקשה משה בסימני השרצים הטהורים ושאינם טהורים, והנחהו הקב"ה באצבעו והעביר לפני משה את כל השקצים והרמשים, וביניהם הנחש, ולימדו את כל סימני הטהרה במינים אלו. וקשה העניין. האם משה רבנו, הנביא שעליו נאמר "פנים אל פנים אדבר בו" (במדבר יב, י), שהיה הנביא שהוציא את ישראל ממצרים נתקשה לכאורה בעניין פעוט כל כך של סימני טהרה?

אלא שיש בכך עניין עמוק. גם אצל אדם הראשון ירד הקב"ה והעביר לפניו את כל החיות, הבהמות והעופות וקראם האדם שמות. לכל חיה וחיה לפי מהותה נתן האדם שמות. גם כאן לא נתקשה משה בסימנים הפיזיים של השקצים והרמשים, אלא רצה להבין על פי המהות הפנימית של כל חיה, רמש, ציפור ועוף מדוע זו נאסרה וזו הותרה. ביקש משה לדעת מהי מהותה שעל פי זה יכולים אנו לאכלה אם לאו.

 

שרה נעמה ורשואר

סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד

 

מקורות

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, "חיי עולם" לפרשת שמיני.

הרב דוד דב לבנון, "מאכלות אסורים והשפעתן על האדם האוכלן".

רמב"ן, בראשית ב, יז.

 

​

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

שמיני תשעב

מחבר:

ורשואר, שרה נעמה