דפי מאורות (5774-47)

מצוות עשה להתאבל על הקרובים. האבֵל הוא אדם, שמת אחד משבעת קרוביו: אמו ואביו, בנו ובתו, אחיו ואחותו, בן או בת הזוג.

 

 

​

ניחום אבלים ראשיתו ביצחק שהתנחם אחר מות שרה, שנאמר (בראשית כד, סז): "ויינחם יצחק, אחרי אימו". ואילו יעקב סרב להינחם על כי טרוף טורף יוסף וכי חיה רעה אכלתהו (בראשית לז, לד–לה): "ויקרע יעקוב שמלותיו, וישם שק במותניו. ויתאבל על בנו, ימים רבים [...] וימאן להתנחם". אמנם יוסף ערך ליעקב אבל שבעת ימים, אולם (אבל א, א): "אין אבלות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שאר השבעה אינן דין תורה [...] ומשה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות". היו שמנו לצד מצוות אבלות אף את הניחום בכלל תרי"ג מצוות (ספר המצוות): "כבר טעו בזה ומנו נר חנוכה [...] בכלל מצוות עשה, וכן [...] ניחום אבלים וביקור חולים וקבירת מתים", אך להלכה פסק הרמב"ם, שניחום אבלים מדרבנן (אבל יד, א–ב):

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים [...] ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך". כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותן אתה לאחיך בתורה ובמצוות.

יחד עם זאת, ניחום אבלים תקף גם לגויים (שם שם, יב): "קוברים מתי גויים, ומנחמין אבליהם, ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום", והרי נאמר (תהלים קמה, ט): "טוב ה' לכול ורחמיו על כל מעשיו", ונאמר (משלי ג, יז): "דרכיה, דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (מלכים ומלחמותיהם י, טז).

כיצד מנחמים את האבלים?

אחר שקוברים את המת, מתקבצים האבלים ועומדים בצד בית הקברות. וכל המלווים את המת עומדים סביב להם, שורה לפני שורה [...] וכל המנחמים באים אצל האבלים אחד אחד, ואומרין להם תנוחמו מן השמיים. (שם יג, א–ב).

האבל אסור בתלמוד תורה (אבל יג, ט): "אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל, אלא יושבין דווין. וכן אין אומרין בפני המת, אלא דברים של מת. אבל לעסוק בדברי תורה בפניו, או בבית הקברות – אסור". אך נהוג שכאשר יש ציבור מנחמים בבית האבל, הראוי לכך פותח בדברי תורה או שקורא פרק משניות. וכתב הרב יוסף קאפח (הליכות תימן) את מנהגם, שכאשר החכם מלמד תורה בבית האבל הוא דן אך ורק בדיני אבלות (או שקורא ברמב"ם או בשולחן ערוך) ואחר כך מסיימים בפסוק "בלע המוות לנצח". וכן לא נהוג אצלם לדבר על מה שהיה, וכיצד מת המת, או תולדות חייו. אלא או שמדברים דברי תורה בענייני אבלות או שדוממים, ויושב כל אחד רק רגעים מעטים בלבד. והלא כך תאר הרמב"ם את "הדבור נמאס" (אבות א, טז): כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך הייתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני. ואלו קוראים אותם החכמים: שיחה בטלה. והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור. ונאמר על רב תלמידו של חיא: שלא שח שיחה בטלה מימיו.

דומה שמובן הוא הטעם הפסיכולוגי למצוות ניחום אבלים. אף מאשת יפת תואר אין למנוע מלהתאבל על הוריה, כפי שהטעים הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מא):

אין למנוע אותה מלקונן, מלפרוע את שערה ומלבכות ככתוב: ובכתה את אביה ואת אמה [ירח ימים, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה] (דברים כא, יג), כי הנוגים מוצאים מרגוע בבכיים ובעוררם את יגונותיהם עד שילאו כוחותיהם הגופניים מלשאת פגיעה נפשית זאת, כשם שלשמחים יש מרגוע במיני משחק. לכן חמלה התורה עליה ואפשרה לה את זאת, עד שתיקע נפשה מן הבכי והיגון.

להלכה, אין בוכים על המת למעלה משלושים יום (אבל יג, י): "שאין לנו גדול ממשה רבנו, וכתוב 'וייתמו, ימי בכי אבל משה' (דברים לד,ח)". אחרי ככלות הכול, אין המוות אלא מנהגו של עולם, ולפיכך (אבל יג, יב):

אל יתקשה אדם על מתו יתר מדיי שנאמר "אל תבכו למת, ואל תנודו לו" (ירמיהו כב, י), כלומר יותר מדיי: שזה הוא מנהגו של עולם. והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש.

יתר על כן, אמרו חכמים שאין רע יורד מלמעלה ואף המוות הוא טוב (מורה נבוכים ג, י):

אין לומר בשום אופן שהאל יתגדל ויתרומם עושה רע בעצם, כוונתי שהוא יתעלה יתכוון בכוונה ראשונית לעשות רע. זה אינו אפשרי. אלא מעשיו יתעלה כולם טוב צרוף. כי הוא אינו עושה אלא מציאות, וכל מציאות היא טוב [...] אמיתת עשייתו של האל כולה טוב, מכיוון שהיא מציאות. לכן אומר הספר אשר האיר את מחשכי העולם: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא). אפילו מציאות החומר השפל הזה, כפי שהוא קשור להעדר המחייב את המוות ואת הרעות כולן, כל זה גם כן טוב בשל התמדת ההוויה והימשכות המציאות ברציפות. לכן פירש רבי מאיר: והנה טוב מאוד: והנה טוב מות.

אשר על כן, על האבל להתבונן בארעיות החיים, לדעת שגם לחייו יש סוף וקצבה (קהלת ז, ב): "טוב ללכת את בית האבל מלכת את בית המשתה, באשר הוא סוף כל אדם, והחי יתן אל ליבו". בזה ירסן את תאוותיו לימים רבים. למראה המוות מול עיניו יזכור האבל לאן הוא הולך וידע כי יש בחיים דברים של עיקר והרבה דברי שווא והבל, וכי אין מלווים לו לאדם אלא תורה ומצוות בלבד (אבות, ו).

 

ברוך כשרים

מרצה בהתמחות למתמטיקה

 

 

 

 

מחבר:

כשרים, ברוך