שמיטה - שמיטת כספים

 

מצוות שמיטת כספים, כמשמעה בתורה, מחייבת את המלווה לוותר על חובו בשמיטה. תכליתה של מצווה זו היא לאפשר ללווה להתחיל את חייו מחדש ולא לשקוע בחובות שלא יוכל לצאת מהם. ואין השביעית משמטת אלא חוב שהגיע זמן פירעונו. כל חוב אחר שלא נגרם בגלל הלוואה, כגון הקפת חנות ושכר עבודתו של פועל ותביעת נזיקין, אינו נשמט. אבל אם סיכמו ביניהם את סכום החוב, וקבעו זמן לפירעון, הרי זה כחוב של מִלווה, ונשמט.    

 

מתוך:

הרב דוד צבי הופמן מסביר את מצוות שמיטת כספים על רקע מצוות שמיטת הקרקע, שהרי אין אפשרות לעני לשלם את הלוואותיו בתום שנת שמיטה אשר אין בה חריש וקציר. העובד את אדמתו רגיל לשלם את חובותיו בגמר הקציר, והתורה דואגת כאן שהעני שאין ביכולתו לשלם לנוגשיו בסוף שנת השבע לא יידרדר מטה. לפיכך מובנת המסורת של תורה שבעל פה כי השמיטה אינה משמטת אלא בסופה.

 

על שורש מצווה זו כותב ספר החינוך:

ללמד נפשנו במידות המעולות מידת הנדיבות ועין טוב, ונקבוע בלבבנו הביטחון הגדול בשם ברוך הוא, ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכל כלול הברכה והרחמים, וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאוד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחומר בנפשנו לאמור, אפילו הלוויתיו ממוני והגיע שנת השמיטה אמרה תורה להשמיט בין המלווה, שלא לגזול ושלא לחמוס לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון (מצווה תעז [תמח]).